חיילים אלמונים...
חיילים אלמונים ב"ה בלהטן של בחירות נכנסתי אל אתר הליכוד הלא רשמי (שלא הבאתי את כתובתו משום שאין לי שום כוונה לעשות תעמולה לליכוד...). אחרי שוטטות קצרה ומשועשעת במדורי האתר השונים, בהם מנסים עורכי האתר להחכים אותך באשר להיסטורית הליכוד, נותנים פרשנות משלהם לאירועים היסטוריים, כדרכם של אנשי תנועות מאז ומעולם, עברתי אל אגף השירים באתר. שירים עתיקים, יפים כדרכם של שירים לאומיים עתיקים בכל מדינה בעולם, היו שם. המנון בית"ר של ז´בוטינסקי. "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן שנרצח ע"י קצין הבולשת... "על השחיטה" של ביאליק, שלכתוב שירה לא ידע, לדעתי העניה, אבל משפטים היו לו, כמו המשפט המצוטט שם "נקמת דם ילד קטן\לא ברא השטן". ועוד שיר אחד, שנכתב ע"י אחד מחברי האצ"ל, שנידון למוות וקיבל חנינה. בשלב כלשהו הפך השיר לאחד מהמנוני היוצאים לקרב של האצ"ל – ה"שורה" או "המעמד" כפי שנקרא בין חביריו: "עלי בריקדות" של מיכאל אשבל. והרגשות שזרמו אז בדמו של כל יהודי ציוני הפעימו אותי, כפי שמפעימים אותי כל רגשות החירות העזים המפעמים בליבותיהם ובדמם של לוחמי חירות, שמתוך רצונם לחירות שוכחים לעיתים את כללי היסוד של התנהגות אנושית ורצוחים באכזריות שאין שניה לה כל מי שעומד בדרכם, בן עמם או אויב. כך נהג הלח"י (אם כי אצ"ל היה מתון ממנו), כך נהגו האלז´יראים, שלא היו מלחמות רבות צודקות, אבל גם אכזריות, כמלחמתם בצרפתים, כך נהגו מאז ומעולם לוחמי חירות. שאלה זו, של לוחמי החופש והחירות והתנהגותם היא שאלה אחרת, פילוסופית משהו, שלא אעסוק בה כאן משום קוצר היריעה ואי רצון. מים רבים חלפו-עברו בירדן מאז לחמה התנועה הציונית על חירותה, ימת החולה הספיקה להתייבש והתנועה השיגה את מטרתה במידה זו או אחרת. איני נמנה בין אוהדי אותה תנועה ומטרותיה מתנגשות דרך כלל עם השקפת עולמי, אבל שוב ושוב מרגש אותי כוח הרצון העצום שהפגינה תנועה שנהגה כמעט בדיוק כפי שעתידים מנתגדיה, הלוחמים לחופש ממנה, הפלסטינים, כעבור כמה עשורים. יש כמובן הבדל בין שני התנועות. תנועות המחתרת של התנועה הציונית, לבד מ"לח"י", השתדלו שלא לרצוח בני אדם לשם רצח, גם כאשר רצחו, היו אלה מתנגדיהם הגדולים, פעילים בכירים בבולשת הבריטית או "בוגדים". הפלסטינים רואים בכל הדרכים דרך כשרה להשגת עצמאות ו\או לגירוש (תלוי את מי שואלים) הישראלים ה"פולשים". וכששמעתי את אברהם שטרן שר "כולנו גויסנו לכל החיים\משורה משחרר רק המוות", חשבתי לעצמי מה היה קורה לו עצמת הרצון, לו האמונה בצדקת הדרך ובצדקת המטרה, היתה נותרת בציונות עד היום, באותה זכות ותמימות שהיתה אז, כאשר הציונות לחמה על עצם קיומה ועל השגת מטרתה. האם היה לערבים סיכוי להשיג משהו? אולי כן, שהרי עיקר הציונות, המרכז והשמאל, הסכימו לחלוקת הארץ. רק הימין והערבים התנגדו. אבל בכל מקרה, לו היתה מפעמת בהם תחושת שליחות שכזו גם היום, דומני שהנצחון הישראלי היה מובטח יותר. היסטוריונים מסבירים תמיד את נפילתם של אימפריות בחסרונו ושקיעתו של כוח הרצון לשלוט. ישראל אמנם אינ אימפריה, למרות שהיא אכן שולטת בעם זר, שאולי הכריח אותה לשלוט בו ואולי לא, זו שוב שאלה פוליטית, אבל בכל מקרה אבד לה הרצון לשלוט, היא עייפה. איך שר אביב גפן? (אל תדאגו, לא שמעתי את השיר. רק המילים מוכרות לי בזכות הרשת המבורכת...) "כי כולנו עייפים מאד זקוקים למנוחה, עורי עור, קומי קום, מולדת אהובה" (וסליחה אם הציטוט אינו מדויק) עייפה הציונות ממלחמות. כעת עבר הכדור מבחינה מסוימת למגרשו של השחקן השני בפואמה המלודרמטית ציונית-ערבית, כח הרצון שם, להם נמאס להיות נשלטים. אינם חפצים במצרים או בירדנים, בציונים או במישהו אחר. רוצים הם לקבוע גורלם במו ידיהם. אבל כאן, כמו בכל צומת אחרת שכזו בעשרות השנים שחלפו עלינו, רצונם מתנגש עם קיומה של התנועה והמדינה הציוניים. עם ישראל, בכל אשר הלך, הוא עם עקשן וקשה עורף, לא בנקל יוותר, לא בנקל יכנע, כך שאיני יודע האם ואיך יסתיים ביום מן הימים הסכסוך הציוני-ערבי. ותמיד, כשאני נתקל ברגשות האלה, בעצמה הזו, אני חושב: מה היה לו אנו, היהודים המאמינים, החרדים לדבר בורא שמים וארץ, חדורים אותו רגש, אותה עצמת כוח רצון. האם לא היינו עובדים את בוראינו במסירות רבה לאין שיעור? ואני מקנא! מקנא בפיינשטיין ובאשבל, בבראזני ובשאר עולי הגרדום, על שהיה להם הכוח להלחם עבור מטרתם, ואני, איני יודע אם יש בי הכוח. למות, אינה בעיה. זו שאלה קלה לאין ערוך מאשר לחיות. והם חיו ומתו. בחייהם מסרו נפשם עבור מטרה שהיתה עבורם קדושה ובמותם מתו עבור אותה מטרה. האם נוכל גם אנו, המאמינים, לומר כי כולנו מוכנים להקדיש חיינו, לחיות חיי סבל, למות בדמי ימינו בידי רודפים, עבור בוראינו? הלוואי. גם אנו, היהודים המאמינים "גויסנו לכל החיים" וגם משורתינו, שורת היהודי החי, המאמין, העובד את ה´, הרוצה להקדיש לבוראו את חייו לא במוות, כי אם בחיים, בעבודה. "משורה משחרר רק המוות". אני מתנגד לדרכם, איני אוהד (בלשון המעטה) את התנועה הציונית ואת המדינה המושחתת שיצרה, אני אנטי ציוני ברמ"ח איברי ושס"ה גידי. איני נהנה ממדינה זו ו\או מתקציביה כהוא זה, איני משתתף בבחירת הפרלמנט שלה ואיני שותף להיסטוריה שיצרה. אני גם מתנגד לאלימות, כל אלימות, כמעט. אבל תודו שיש משהו ראוי להערכה במסירותם של לוחמי חופש וחירות לרעיונם... לילה טוב, פראזניק פורסם בבלוג שלי
חיילים אלמונים ב"ה בלהטן של בחירות נכנסתי אל אתר הליכוד הלא רשמי (שלא הבאתי את כתובתו משום שאין לי שום כוונה לעשות תעמולה לליכוד...). אחרי שוטטות קצרה ומשועשעת במדורי האתר השונים, בהם מנסים עורכי האתר להחכים אותך באשר להיסטורית הליכוד, נותנים פרשנות משלהם לאירועים היסטוריים, כדרכם של אנשי תנועות מאז ומעולם, עברתי אל אגף השירים באתר. שירים עתיקים, יפים כדרכם של שירים לאומיים עתיקים בכל מדינה בעולם, היו שם. המנון בית"ר של ז´בוטינסקי. "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן שנרצח ע"י קצין הבולשת... "על השחיטה" של ביאליק, שלכתוב שירה לא ידע, לדעתי העניה, אבל משפטים היו לו, כמו המשפט המצוטט שם "נקמת דם ילד קטן\לא ברא השטן". ועוד שיר אחד, שנכתב ע"י אחד מחברי האצ"ל, שנידון למוות וקיבל חנינה. בשלב כלשהו הפך השיר לאחד מהמנוני היוצאים לקרב של האצ"ל – ה"שורה" או "המעמד" כפי שנקרא בין חביריו: "עלי בריקדות" של מיכאל אשבל. והרגשות שזרמו אז בדמו של כל יהודי ציוני הפעימו אותי, כפי שמפעימים אותי כל רגשות החירות העזים המפעמים בליבותיהם ובדמם של לוחמי חירות, שמתוך רצונם לחירות שוכחים לעיתים את כללי היסוד של התנהגות אנושית ורצוחים באכזריות שאין שניה לה כל מי שעומד בדרכם, בן עמם או אויב. כך נהג הלח"י (אם כי אצ"ל היה מתון ממנו), כך נהגו האלז´יראים, שלא היו מלחמות רבות צודקות, אבל גם אכזריות, כמלחמתם בצרפתים, כך נהגו מאז ומעולם לוחמי חירות. שאלה זו, של לוחמי החופש והחירות והתנהגותם היא שאלה אחרת, פילוסופית משהו, שלא אעסוק בה כאן משום קוצר היריעה ואי רצון. מים רבים חלפו-עברו בירדן מאז לחמה התנועה הציונית על חירותה, ימת החולה הספיקה להתייבש והתנועה השיגה את מטרתה במידה זו או אחרת. איני נמנה בין אוהדי אותה תנועה ומטרותיה מתנגשות דרך כלל עם השקפת עולמי, אבל שוב ושוב מרגש אותי כוח הרצון העצום שהפגינה תנועה שנהגה כמעט בדיוק כפי שעתידים מנתגדיה, הלוחמים לחופש ממנה, הפלסטינים, כעבור כמה עשורים. יש כמובן הבדל בין שני התנועות. תנועות המחתרת של התנועה הציונית, לבד מ"לח"י", השתדלו שלא לרצוח בני אדם לשם רצח, גם כאשר רצחו, היו אלה מתנגדיהם הגדולים, פעילים בכירים בבולשת הבריטית או "בוגדים". הפלסטינים רואים בכל הדרכים דרך כשרה להשגת עצמאות ו\או לגירוש (תלוי את מי שואלים) הישראלים ה"פולשים". וכששמעתי את אברהם שטרן שר "כולנו גויסנו לכל החיים\משורה משחרר רק המוות", חשבתי לעצמי מה היה קורה לו עצמת הרצון, לו האמונה בצדקת הדרך ובצדקת המטרה, היתה נותרת בציונות עד היום, באותה זכות ותמימות שהיתה אז, כאשר הציונות לחמה על עצם קיומה ועל השגת מטרתה. האם היה לערבים סיכוי להשיג משהו? אולי כן, שהרי עיקר הציונות, המרכז והשמאל, הסכימו לחלוקת הארץ. רק הימין והערבים התנגדו. אבל בכל מקרה, לו היתה מפעמת בהם תחושת שליחות שכזו גם היום, דומני שהנצחון הישראלי היה מובטח יותר. היסטוריונים מסבירים תמיד את נפילתם של אימפריות בחסרונו ושקיעתו של כוח הרצון לשלוט. ישראל אמנם אינ אימפריה, למרות שהיא אכן שולטת בעם זר, שאולי הכריח אותה לשלוט בו ואולי לא, זו שוב שאלה פוליטית, אבל בכל מקרה אבד לה הרצון לשלוט, היא עייפה. איך שר אביב גפן? (אל תדאגו, לא שמעתי את השיר. רק המילים מוכרות לי בזכות הרשת המבורכת...) "כי כולנו עייפים מאד זקוקים למנוחה, עורי עור, קומי קום, מולדת אהובה" (וסליחה אם הציטוט אינו מדויק) עייפה הציונות ממלחמות. כעת עבר הכדור מבחינה מסוימת למגרשו של השחקן השני בפואמה המלודרמטית ציונית-ערבית, כח הרצון שם, להם נמאס להיות נשלטים. אינם חפצים במצרים או בירדנים, בציונים או במישהו אחר. רוצים הם לקבוע גורלם במו ידיהם. אבל כאן, כמו בכל צומת אחרת שכזו בעשרות השנים שחלפו עלינו, רצונם מתנגש עם קיומה של התנועה והמדינה הציוניים. עם ישראל, בכל אשר הלך, הוא עם עקשן וקשה עורף, לא בנקל יוותר, לא בנקל יכנע, כך שאיני יודע האם ואיך יסתיים ביום מן הימים הסכסוך הציוני-ערבי. ותמיד, כשאני נתקל ברגשות האלה, בעצמה הזו, אני חושב: מה היה לו אנו, היהודים המאמינים, החרדים לדבר בורא שמים וארץ, חדורים אותו רגש, אותה עצמת כוח רצון. האם לא היינו עובדים את בוראינו במסירות רבה לאין שיעור? ואני מקנא! מקנא בפיינשטיין ובאשבל, בבראזני ובשאר עולי הגרדום, על שהיה להם הכוח להלחם עבור מטרתם, ואני, איני יודע אם יש בי הכוח. למות, אינה בעיה. זו שאלה קלה לאין ערוך מאשר לחיות. והם חיו ומתו. בחייהם מסרו נפשם עבור מטרה שהיתה עבורם קדושה ובמותם מתו עבור אותה מטרה. האם נוכל גם אנו, המאמינים, לומר כי כולנו מוכנים להקדיש חיינו, לחיות חיי סבל, למות בדמי ימינו בידי רודפים, עבור בוראינו? הלוואי. גם אנו, היהודים המאמינים "גויסנו לכל החיים" וגם משורתינו, שורת היהודי החי, המאמין, העובד את ה´, הרוצה להקדיש לבוראו את חייו לא במוות, כי אם בחיים, בעבודה. "משורה משחרר רק המוות". אני מתנגד לדרכם, איני אוהד (בלשון המעטה) את התנועה הציונית ואת המדינה המושחתת שיצרה, אני אנטי ציוני ברמ"ח איברי ושס"ה גידי. איני נהנה ממדינה זו ו\או מתקציביה כהוא זה, איני משתתף בבחירת הפרלמנט שלה ואיני שותף להיסטוריה שיצרה. אני גם מתנגד לאלימות, כל אלימות, כמעט. אבל תודו שיש משהו ראוי להערכה במסירותם של לוחמי חופש וחירות לרעיונם... לילה טוב, פראזניק פורסם בבלוג שלי