חייב לשתף.
זה משהו שכתבתי בבלוג שלי לפני כמה ימים (ללא כל בושה אני מייחצן את הבלוג שלי פה... אתם מוזמנים בשמחה לקרוא את הרשומות האחרות - יחסית חדש אז יש רק 3) בצל. ירק מוזר. הרבה שכבות. כל שכבה שמקלפים, מעיפה ענן של חריפות לאוייר העולם. בכלל, הבצל הוא ירק חריף מאוד. אצלי הוא מצרך יסוד בכל בישול כמעט (יחד עם בן דודו השום). יש אנשים, שכל שכבה שמקלפים מהם, הם מגלים עוד שכבה. אבל השכבות הללו גורמות לדמעות בעיניים, ורצון עז להמשיך, למרות הכל. לא ברור למה בסוף, נגמרות כל השכבות, ויש מספיק בצל לתבשיל גדול מאוד, שיצא מהביל וחם... וחריף מאוד. .... .... אני רואה אותך מהצד, וכל שיחה שלי איתך, וכל דבר שאתה עושה, גורמים לי לרצות אותך יותר. אתה מפתיע אותי מחדש כל פעם. אתה גורם לי להחסיר פעימה. אתה גורם לי לרעידות אדמה קטנות בכל הגוף. אלוהים, איך אפשר להתחבר לאדם אחר כל כך מהר? למה זה קורה? איך אפשר להרגיש כל כך מסונכרן עם מישהו שאתה מכיר בקושי? ולמה אלוהים שולח לנו את הנסיונות הקטנים האלו? אני כותב, וכותב מחשש שאתה תקרא את זה. אני חייב - כי זה הבלוג שלי ונמאס לי להתחבא מאחורי וילונות מחשש של לפגוע במישהו, לגרום למישהו כאב. אבל עכשיו לי כואב. כואב שיש לך מישהו שגורם לך כאב. כואב לי שיש לך מישהו שהוא לא אני. שמשחק איתך חתול ועכבר. שלא מוכן להיפתח אליך. אני מכיר את זה. הייתי שם. הרצון העז לעזור למישהו אחר להיפתח. התקווה שאני זה שיגאל אותו מייסוריו. שרגע אחד רוצה, אבל ברגע שזה מגיע להתמודד עם הסביבה הקרובה שלהם, להגיד לה שהאהבה שלי שונה, אני שונה, אני לא כמוכם, אז הוא נסוג אחורה. האם הוא אוהב באמת? האם הוא מסוגל להתגבר על הפחדים שלו ועל הכלובים שלו? האם הוא יעשה את זה למעני? כל השאלות האלא שעוברות בראש היפה הזה שלך. שגורמות לך להישמע כבוי מבפנים. שגורמות לעיניים המדהימות שלך להבהב בכאב. כי אתה הרי כבר יודע וחושד. אתה יודע שהמכשולים לקשר הזה עצומים, ואתה יודע שיש לך את הכוחות לחצות אותם, אבל אתה חייב שהוא יחצה אותם איתך. ואתה לא בטוח יותר שהוא יכול או רוצה. לימדו אותנו שהאהבה תכסה על כל הפשעים. וכל הסרטים האמריקאים הקיצ'יים מלמדים אותנו תמיד שבסוף הכל מסתדר. מי יודע? אולי זה נכון. אני עדיין עומד מהצד, מסתכל עליך, נזכר בשניות הבודדות שחלקנו מגע חם, ורועד. כבר הרבה זמן לא הרגשתי כאילו מישהו שייך לצידי כמו איתך. כבר הרבה זמן לא הרגשתי את היאוש הזה של לראות אהבה גדולה חומקת ממך. אני מתפלל שוב ושוב לאלוהים, לקדוש שלי, שמה שטוב שיקרה לי שיקרה. אני מקווה שבראייה המוגבלת שלי, שרואה בך את הפוטנציאל לאושר בלתי סופי, שביכולת שלי לחוות את הטוב, שהיא תהיה מה שטוב בשבילי. אני מתפלל שהצעד הזה, שהבלוג הזה, לא יהיה טעות. שזה לא ירחיק אותך ממני, שזה רק יקרב. אני מקווה שמה שלא תעשה יביא לך אושר, ושלא תקום בוקר אחד ותבין שיצאת קרח מכאן ומכאן אני יודע שאני מאוהב. בך. אני לא מפחד שתקרא את זה יותר. ההדלקות האדירה הזאת עליך רק מצדיקה את עצמה שוב ושוב ושוב. עם כל פעולה שאתה עושה, עם כל צעד שאתה הולך קדימה למימוש האושר שלך. אני שמח שהלב שלי עדיין מזהה נפש תאומה במרחב האינסופי הזה של היקום. אני מתפלל שגם הלב שלך ידע לזהות נפש תאומה באמת. ואם זה לא אני, העיקר שתהיה מאושר. אני אחכה פה, בצללים. אני אחכה עד שאתה תצא אל האור, מאושר, איתי או בלעדי. אני מחכה ליום שהלב שלך יתן לך להרגיש שלם באמת. אני מחכה ליום שבו יגיע משיח גואל צדק ויגאל אותנו מהשקר הגדול של העולם הזה. אני מחכה לך.
זה משהו שכתבתי בבלוג שלי לפני כמה ימים (ללא כל בושה אני מייחצן את הבלוג שלי פה... אתם מוזמנים בשמחה לקרוא את הרשומות האחרות - יחסית חדש אז יש רק 3) בצל. ירק מוזר. הרבה שכבות. כל שכבה שמקלפים, מעיפה ענן של חריפות לאוייר העולם. בכלל, הבצל הוא ירק חריף מאוד. אצלי הוא מצרך יסוד בכל בישול כמעט (יחד עם בן דודו השום). יש אנשים, שכל שכבה שמקלפים מהם, הם מגלים עוד שכבה. אבל השכבות הללו גורמות לדמעות בעיניים, ורצון עז להמשיך, למרות הכל. לא ברור למה בסוף, נגמרות כל השכבות, ויש מספיק בצל לתבשיל גדול מאוד, שיצא מהביל וחם... וחריף מאוד. .... .... אני רואה אותך מהצד, וכל שיחה שלי איתך, וכל דבר שאתה עושה, גורמים לי לרצות אותך יותר. אתה מפתיע אותי מחדש כל פעם. אתה גורם לי להחסיר פעימה. אתה גורם לי לרעידות אדמה קטנות בכל הגוף. אלוהים, איך אפשר להתחבר לאדם אחר כל כך מהר? למה זה קורה? איך אפשר להרגיש כל כך מסונכרן עם מישהו שאתה מכיר בקושי? ולמה אלוהים שולח לנו את הנסיונות הקטנים האלו? אני כותב, וכותב מחשש שאתה תקרא את זה. אני חייב - כי זה הבלוג שלי ונמאס לי להתחבא מאחורי וילונות מחשש של לפגוע במישהו, לגרום למישהו כאב. אבל עכשיו לי כואב. כואב שיש לך מישהו שגורם לך כאב. כואב לי שיש לך מישהו שהוא לא אני. שמשחק איתך חתול ועכבר. שלא מוכן להיפתח אליך. אני מכיר את זה. הייתי שם. הרצון העז לעזור למישהו אחר להיפתח. התקווה שאני זה שיגאל אותו מייסוריו. שרגע אחד רוצה, אבל ברגע שזה מגיע להתמודד עם הסביבה הקרובה שלהם, להגיד לה שהאהבה שלי שונה, אני שונה, אני לא כמוכם, אז הוא נסוג אחורה. האם הוא אוהב באמת? האם הוא מסוגל להתגבר על הפחדים שלו ועל הכלובים שלו? האם הוא יעשה את זה למעני? כל השאלות האלא שעוברות בראש היפה הזה שלך. שגורמות לך להישמע כבוי מבפנים. שגורמות לעיניים המדהימות שלך להבהב בכאב. כי אתה הרי כבר יודע וחושד. אתה יודע שהמכשולים לקשר הזה עצומים, ואתה יודע שיש לך את הכוחות לחצות אותם, אבל אתה חייב שהוא יחצה אותם איתך. ואתה לא בטוח יותר שהוא יכול או רוצה. לימדו אותנו שהאהבה תכסה על כל הפשעים. וכל הסרטים האמריקאים הקיצ'יים מלמדים אותנו תמיד שבסוף הכל מסתדר. מי יודע? אולי זה נכון. אני עדיין עומד מהצד, מסתכל עליך, נזכר בשניות הבודדות שחלקנו מגע חם, ורועד. כבר הרבה זמן לא הרגשתי כאילו מישהו שייך לצידי כמו איתך. כבר הרבה זמן לא הרגשתי את היאוש הזה של לראות אהבה גדולה חומקת ממך. אני מתפלל שוב ושוב לאלוהים, לקדוש שלי, שמה שטוב שיקרה לי שיקרה. אני מקווה שבראייה המוגבלת שלי, שרואה בך את הפוטנציאל לאושר בלתי סופי, שביכולת שלי לחוות את הטוב, שהיא תהיה מה שטוב בשבילי. אני מתפלל שהצעד הזה, שהבלוג הזה, לא יהיה טעות. שזה לא ירחיק אותך ממני, שזה רק יקרב. אני מקווה שמה שלא תעשה יביא לך אושר, ושלא תקום בוקר אחד ותבין שיצאת קרח מכאן ומכאן אני יודע שאני מאוהב. בך. אני לא מפחד שתקרא את זה יותר. ההדלקות האדירה הזאת עליך רק מצדיקה את עצמה שוב ושוב ושוב. עם כל פעולה שאתה עושה, עם כל צעד שאתה הולך קדימה למימוש האושר שלך. אני שמח שהלב שלי עדיין מזהה נפש תאומה במרחב האינסופי הזה של היקום. אני מתפלל שגם הלב שלך ידע לזהות נפש תאומה באמת. ואם זה לא אני, העיקר שתהיה מאושר. אני אחכה פה, בצללים. אני אחכה עד שאתה תצא אל האור, מאושר, איתי או בלעדי. אני מחכה ליום שהלב שלך יתן לך להרגיש שלם באמת. אני מחכה ליום שבו יגיע משיח גואל צדק ויגאל אותנו מהשקר הגדול של העולם הזה. אני מחכה לך.