חייבת לשתף...
ראשית שבוע טוב לכולכן... אני חייבת לומר לכן שאני מבובלת או מתוסכלת או לא יודעת אפילו איך לקרא לזה אבל מהרגע שאמא שלי עצמה את עיניה לנצח, משהו לא טוב קרה לי. אני לא מצליחה להבין בכלל שהיא איננה, אתן מדברות על כאב, בכי קשה לכן עם יום המשפחה ואני לפעמים לא מבינה מה קורה סביבי בכלל. כנפיים למשל דיברה על מה קורה לה ליד הקבר של אמא.... ולי כאילו לא קורה כלום... לא בוכה לא מרגישה.... פשוט לא מרגישה...כלום לא טוב ולא רע כאילו אין רגשות יותר...לא מצליחה להביע או אפילו לומר במילים. משהו הלך איתה זה ברור. אבל כאילו מה שהלך איתה הוא הרבה יותר גדול ממה שנישאר. איך אפשר להמשיך לתפקד בצורה נורמלית בלי להרגיש... לתפקד כמו רובוט להיות נתונה למצבי רוח שמתחלפים בקצב שאין לי שליטה עליהם. ויש לציין שמחוץ לבית הרבה יותר קל לי.(אני עובדת כמטפלת במעון ולילדים במעון וגם לשני הגוזלים שלי אני מאוד חמה ורגישה חשוב לי לציין את זה) אני אומנם בטיפול ויש שינוי אבל עדיין אני לא מה שהייתי פעם ומצד שני גם לא מבינה מה עושים עם זה שלא מרגישים...ולפעמים אתן כותבות דברים כל כך מרגשים ועצובים וכאילו כואב לי עליכן אבל עליי לא.... לא מבינה שגם אני בעצם אחת מכן. ובנוסף המשפחה שלי (ז"א אבא שלי ואחים שלי) דיי מרוחקים מאז שאמא שלי נפטרה...כל אחד בפינה שלו עסוק בעיניינים שלו מה שמאוד קשה לי עם זה. אני הצעירה מבין האחים וזה מאוד חסר לי כאילו בבת אחת איבדתי את אמא וכל התא המשפחתי שהיה נורמלי לחלוטין עד אז, התפרק לגמרי. מרגישה ממש בודדה. תחושת ריקנות. לא יודעת אם אני בכלל מצליחה להסביר ולהעביר את התחושות שלי מה שבטוח שאני לפעמים מקנאה בכן על שאתן מצליחות לבכות. דבר שעד למוות שלה היה כל כך טיבעי עבורי ודרך מצויינת להתפרק.... אבל הקושי של לא לבכות על אמא או לא להרגיש געגועים אלה כל דבר שהוא רק "מסביב" זו תחושה איומה... טוב אני מתחילה כבר לחזור על עצמי אז לא אבלבל את המוח. בטוח הבנתן למה התכוונתי אז תודה מראש ושבוע טוב ונעים לכולכן...
ראשית שבוע טוב לכולכן... אני חייבת לומר לכן שאני מבובלת או מתוסכלת או לא יודעת אפילו איך לקרא לזה אבל מהרגע שאמא שלי עצמה את עיניה לנצח, משהו לא טוב קרה לי. אני לא מצליחה להבין בכלל שהיא איננה, אתן מדברות על כאב, בכי קשה לכן עם יום המשפחה ואני לפעמים לא מבינה מה קורה סביבי בכלל. כנפיים למשל דיברה על מה קורה לה ליד הקבר של אמא.... ולי כאילו לא קורה כלום... לא בוכה לא מרגישה.... פשוט לא מרגישה...כלום לא טוב ולא רע כאילו אין רגשות יותר...לא מצליחה להביע או אפילו לומר במילים. משהו הלך איתה זה ברור. אבל כאילו מה שהלך איתה הוא הרבה יותר גדול ממה שנישאר. איך אפשר להמשיך לתפקד בצורה נורמלית בלי להרגיש... לתפקד כמו רובוט להיות נתונה למצבי רוח שמתחלפים בקצב שאין לי שליטה עליהם. ויש לציין שמחוץ לבית הרבה יותר קל לי.(אני עובדת כמטפלת במעון ולילדים במעון וגם לשני הגוזלים שלי אני מאוד חמה ורגישה חשוב לי לציין את זה) אני אומנם בטיפול ויש שינוי אבל עדיין אני לא מה שהייתי פעם ומצד שני גם לא מבינה מה עושים עם זה שלא מרגישים...ולפעמים אתן כותבות דברים כל כך מרגשים ועצובים וכאילו כואב לי עליכן אבל עליי לא.... לא מבינה שגם אני בעצם אחת מכן. ובנוסף המשפחה שלי (ז"א אבא שלי ואחים שלי) דיי מרוחקים מאז שאמא שלי נפטרה...כל אחד בפינה שלו עסוק בעיניינים שלו מה שמאוד קשה לי עם זה. אני הצעירה מבין האחים וזה מאוד חסר לי כאילו בבת אחת איבדתי את אמא וכל התא המשפחתי שהיה נורמלי לחלוטין עד אז, התפרק לגמרי. מרגישה ממש בודדה. תחושת ריקנות. לא יודעת אם אני בכלל מצליחה להסביר ולהעביר את התחושות שלי מה שבטוח שאני לפעמים מקנאה בכן על שאתן מצליחות לבכות. דבר שעד למוות שלה היה כל כך טיבעי עבורי ודרך מצויינת להתפרק.... אבל הקושי של לא לבכות על אמא או לא להרגיש געגועים אלה כל דבר שהוא רק "מסביב" זו תחושה איומה... טוב אני מתחילה כבר לחזור על עצמי אז לא אבלבל את המוח. בטוח הבנתן למה התכוונתי אז תודה מראש ושבוע טוב ונעים לכולכן...