חייבת לשתף.....
כתבתי פה גם בעבר, ואני נוהגת לקרוא ואף להגיב, אבל יש לי בעיה שממש מציקה לי, ורציתי לשמוע את דעתכם. יש כאלה שבטח ירמו גבה, אבל אני ממש במצוקה, וזה ממש לא "צרות של עשירים"... לדאבוני, בחברה שלנו, אנשים נמדדים קודם כל ע"פ הויזואליות שלהם...זה מוכח! הפעם אני רוצה לכתוב על ענייני הלב... עד לפני שנים מספר, הייתי שמנה מאוד. לא סבלתי את עצמי, לא השלמתי עם המראה שלי והייתי בדיכאון נוראי. חויתי מהפך: שיניתי את חיי, ירדתי את כל משקלי העודף ושיפצתי את המראה שלי. היום אני "כוסית", "פצצה" ו"מהממת" - כך הסביבה רואה אותי. תהליך השינוי היה די דרסטי ומהיר, והיום אני מצרה על כך שלא הלכתי לטיפול נפשי...אני חיה היום בסגנון החיים שהייתי צריכה לחיות לפני כמה שנים ( אני כבר לא ילדה, אבל מרגישה כמו ילדה אבודה ומבולבלת...). היה מאוד כיף בהתחלה, כשלא זיהו אותי ( השתניתי לבלי היכר ).היום זה מלחיץ בטירוף. בעבר, המשפחה שלי התביישה בי ( אז הם הכחישו, היום הם אומרים זאת בגאווה שמגבירה אצלי את תחושת התיסכול ) היום אני מקור גאוותם, כי אני "נראית כמון נערת זוהר"...: פעם יכולתי רק לפנטז שגברים מסויימים יסתכלו עלי, היום לא עובר יום בלי שאני מקבלת לפחות חמש פניות. אני לא מדברת מיהירות, אלא באמת ממצוקה... כעיקרון, יש לי מישהו, אבל הוא ניצל את נקודות התורפה שלי ( הוא עלה על זה שיש לי כל מיני תסביכים שקשורים באוכל, בנוסף לחרדת נטישה מטורפת ) ומשתמש בזה לטובתו. פרט אליו יש לי כרגע עוד כמה אופציות, אבל זו לא הנקודה.זה רק מבלבל אותי ומתסרט אותי עוד יותר...ואז אני מוצאת את עצמי משקרת לראשון, מסתירה פרטים מהשני, חסרת החלטיות לגבי השלילשי...כן, בפירוש היתה תקופה שפיציתי את עצמי, שלמען האמת, נמשכת גם היוםL כל מה שלא יכולתי להרשות לעצמי כשמנה, קיבל ביטוי אחרי הדיאטה ( בכל תחומי החיים ). יש אצלי יצר נקמה בלתי מוסבר: כשהייתי שמנה, היו גברים שלא יכולתי להרשות לעצמי לפנטז עליהם, והיו גברים שבפירוש דחו אותי על רקע השומן שלי. והיום, אני מרגישה צורך " לנקום" בכל מיני גברים "חפים מפשע", לגרום להם לרצות אותי, ואז להעיפם בלי חזור...התנהגות לא בוגרת בעליל, ולא תואמת את גילי ומעמדי. אני משחקת אותה כאילו הכל דבש, מיליון דולר...אני מאוד משקיעה בהופעה החיצונית ( גם כשמנה לא הזנחתי את עצמי ), פיתחתי התמכרות מטורפת לשופינג, לחיים בשקר ( כי זה שאני נראית טוב, זה לא אומר שאני מרגישה טוב ), ואני נמנעת בסגפנות היסטרית מכל מה שמכיל פחמימות או סוכרים, עד שזה מתפרץ, ואז אלוהים לא יכול לעצור את הבולמוסי אכילה המטורפים שלי. חג חנוכה בפירוש גמר עלי...כאילו לחזור לעבר ולהרוס לעצמי, הרשיתי לעצמי לבלוס... כתבתי די בבילבול, אבל אסכם ואומר, שחיי השתנו לבלי היכר...אני מספקת לחברה את מה שהם רוצים לראות: בחורה אידיאלת, מושקעת, משכילה ומחוזרת...אבל בתוך תוכי, אני מרגישה שאני דפוקה, אבודה, חדלת אישים ועלובה. האיזון בא לידי ביטוי רק על ידי המחמאות שאני מקבלת מהסביבה. עצוב, אבל נכון. בעיית הדימוי העצמי לא נפתרה, היא רק החריפה...ואני יודעת שאסור לי להשמין, כדי להמשיך לרצות את הסביבה... אבל איפה אני בכל הסיפור הזה?אולי זה נשמע חסר עומק, אבל זו בעייה מרכזית שקיימת בחיי. אכן "לא כל הנוצץ זהב", ואני מבקשת מכם, אנשים מקסימים, שתיעצו לי מה אני הולכת לעשות עם עצמי...איך לבחור נכון? איך להתבגר? ורק שתדעו, שכשהייתי שמנה, היתה לי הרבה יותר שמחת חיים, והרבה יותר עניין בהכל. מיקי
כתבתי פה גם בעבר, ואני נוהגת לקרוא ואף להגיב, אבל יש לי בעיה שממש מציקה לי, ורציתי לשמוע את דעתכם. יש כאלה שבטח ירמו גבה, אבל אני ממש במצוקה, וזה ממש לא "צרות של עשירים"... לדאבוני, בחברה שלנו, אנשים נמדדים קודם כל ע"פ הויזואליות שלהם...זה מוכח! הפעם אני רוצה לכתוב על ענייני הלב... עד לפני שנים מספר, הייתי שמנה מאוד. לא סבלתי את עצמי, לא השלמתי עם המראה שלי והייתי בדיכאון נוראי. חויתי מהפך: שיניתי את חיי, ירדתי את כל משקלי העודף ושיפצתי את המראה שלי. היום אני "כוסית", "פצצה" ו"מהממת" - כך הסביבה רואה אותי. תהליך השינוי היה די דרסטי ומהיר, והיום אני מצרה על כך שלא הלכתי לטיפול נפשי...אני חיה היום בסגנון החיים שהייתי צריכה לחיות לפני כמה שנים ( אני כבר לא ילדה, אבל מרגישה כמו ילדה אבודה ומבולבלת...). היה מאוד כיף בהתחלה, כשלא זיהו אותי ( השתניתי לבלי היכר ).היום זה מלחיץ בטירוף. בעבר, המשפחה שלי התביישה בי ( אז הם הכחישו, היום הם אומרים זאת בגאווה שמגבירה אצלי את תחושת התיסכול ) היום אני מקור גאוותם, כי אני "נראית כמון נערת זוהר"...: פעם יכולתי רק לפנטז שגברים מסויימים יסתכלו עלי, היום לא עובר יום בלי שאני מקבלת לפחות חמש פניות. אני לא מדברת מיהירות, אלא באמת ממצוקה... כעיקרון, יש לי מישהו, אבל הוא ניצל את נקודות התורפה שלי ( הוא עלה על זה שיש לי כל מיני תסביכים שקשורים באוכל, בנוסף לחרדת נטישה מטורפת ) ומשתמש בזה לטובתו. פרט אליו יש לי כרגע עוד כמה אופציות, אבל זו לא הנקודה.זה רק מבלבל אותי ומתסרט אותי עוד יותר...ואז אני מוצאת את עצמי משקרת לראשון, מסתירה פרטים מהשני, חסרת החלטיות לגבי השלילשי...כן, בפירוש היתה תקופה שפיציתי את עצמי, שלמען האמת, נמשכת גם היוםL כל מה שלא יכולתי להרשות לעצמי כשמנה, קיבל ביטוי אחרי הדיאטה ( בכל תחומי החיים ). יש אצלי יצר נקמה בלתי מוסבר: כשהייתי שמנה, היו גברים שלא יכולתי להרשות לעצמי לפנטז עליהם, והיו גברים שבפירוש דחו אותי על רקע השומן שלי. והיום, אני מרגישה צורך " לנקום" בכל מיני גברים "חפים מפשע", לגרום להם לרצות אותי, ואז להעיפם בלי חזור...התנהגות לא בוגרת בעליל, ולא תואמת את גילי ומעמדי. אני משחקת אותה כאילו הכל דבש, מיליון דולר...אני מאוד משקיעה בהופעה החיצונית ( גם כשמנה לא הזנחתי את עצמי ), פיתחתי התמכרות מטורפת לשופינג, לחיים בשקר ( כי זה שאני נראית טוב, זה לא אומר שאני מרגישה טוב ), ואני נמנעת בסגפנות היסטרית מכל מה שמכיל פחמימות או סוכרים, עד שזה מתפרץ, ואז אלוהים לא יכול לעצור את הבולמוסי אכילה המטורפים שלי. חג חנוכה בפירוש גמר עלי...כאילו לחזור לעבר ולהרוס לעצמי, הרשיתי לעצמי לבלוס... כתבתי די בבילבול, אבל אסכם ואומר, שחיי השתנו לבלי היכר...אני מספקת לחברה את מה שהם רוצים לראות: בחורה אידיאלת, מושקעת, משכילה ומחוזרת...אבל בתוך תוכי, אני מרגישה שאני דפוקה, אבודה, חדלת אישים ועלובה. האיזון בא לידי ביטוי רק על ידי המחמאות שאני מקבלת מהסביבה. עצוב, אבל נכון. בעיית הדימוי העצמי לא נפתרה, היא רק החריפה...ואני יודעת שאסור לי להשמין, כדי להמשיך לרצות את הסביבה... אבל איפה אני בכל הסיפור הזה?אולי זה נשמע חסר עומק, אבל זו בעייה מרכזית שקיימת בחיי. אכן "לא כל הנוצץ זהב", ואני מבקשת מכם, אנשים מקסימים, שתיעצו לי מה אני הולכת לעשות עם עצמי...איך לבחור נכון? איך להתבגר? ורק שתדעו, שכשהייתי שמנה, היתה לי הרבה יותר שמחת חיים, והרבה יותר עניין בהכל. מיקי
