חייבת לשתף מישהו

[SSnow]

חייבת לשתף מישהו

היי, אני יודעת שאני פה רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות, ואני מקווה שתקבלו אותי למרות הריחוק... אני גם מאוד עמוסה ויש ימים שאני חוזרת רק ב-10-11הביתה ואין לי זמן למחשב, ולכן אני נמצאת פה אולי פעם בשבוע וגם אז אני לא תמיד כותבת או מגיבה, אני מקווה שיבוא יום וזה ישתנה מבחינתי... בכל מצב היה לי שבוע מהגיהנום ואני מרגישה חייבת לשפוך את הכול. השבוע ביום ראשון, חברה טובה שלי מהעבודה איבדה את אחיה הקטן, הוא נהרג בתאונה מחרידה שאני בטוחה ששמעתן עליה, (החייל שנדרס ע"י משאית בדרום) ובגלל שרק אני ועוד אחת מהעבודה באמת היינו קרובים אל אותה חברה, אנחנו "שוחררנו" מהעבודה בשביל ללכת להלוויה, זאת הייתה ההלוויה הראשונה שלי מהרבה בחינות, ההלוויה הצבאית הראשונה, ההלוויה הראשונה מאז ההלוויה של אמי, ההלוויה הראשונה שבה זאת חברה שלי שאיבדה מישהו והפעם הראשונה שזה היה מישהו צעיר וכך האלה.... ההלוויה היתה קשה ביותר, ובכלל מהרגע שנודע לי על זה, אני נכנסתי לאיזשהו טרנס, כי כל דבר משום מה נהיה לי כמו השתקפות למקרה שלי, כלומר איך החברה שלי מתמודדת מול איך שאני התמודדתי, הלוויה מול הלוויה וכך האלה, אני יודעת שאין מקום להשוואה (וזה אפילו מעוות להשוואת בין הדברים)אבל לא הייתה לי שליטה על זה... לא יכולתי לעצור את זה, כל דבר גרם לי להזכר בהלוויה של אמי ובמותה... והרגשתי כאילו אני חוזרת אחורה... הייתי ממש בהלם מכל הסיפור, בערב יום שני , יום ההלוויה, הייתי על הקרשים, חשבתי שזהו אני לא אצא מזה... אני לא יודעת לתאר את זה אבל הייתי במצב הכי רע שלי מאז ההלוויה של אמי... שחכתי לציין שחוץ מזה שאני מכירה את האחות של החייל, אני עובדת עם בת דודה שלו, והיא גם חברה ממש טובה שלי וזה גם היה מאוד קשה, כי האחות יושבת שבעה, אבל הבת דודה חזרה לעבוד ביום רביעי ולי אישית היה מאוד קשה עם זה... בכל מצב ביום רביעי הייתי בניחום אבלים וכל ההרגשות של יום שני הציפו אותי מחדש... הרגשתי שאני שוב נמצאת בשבעה שלי והיה לי פשוט רע, רע מאוד... אני עדיין רועדת (אפילו עכשיו כשאני כותבת שורות אלה) ועדיין בהלם מכל העניין, אני באמת מרגישה כאילו חזרתי אחורה ואני לא יודעת איך להתמודד אם זה... הבעיה היא האם ככה אני ארגיש כל פעם שמישהו שאני מכירה ימות? האם ככה אני אהיה בכל הלוויה או ניחום אבלים ? אני לא אוכל להתמודד אם זה... אני רוצה גם לציין שאני לא בכיתי, אפילו לא פעם אחת בכל השבוע הזה... ובכלל אני לא בוכה (אף פעם) בכיתי פעמים ספורים בחיי והם לא יותר מ-5-6 פעמים, ביניהם 3 פעמים על אמי... לפעמים הייתי רוצה לבכות יותר, אני יודעת כמה זה משחרר אבל אין לי שום שליטה על זה ולצערי הרב אני לא מסוגלת לבכות, גם כשאני מאוד רוצה... ובכלל החודש (וחודש הבא) הם חודשים רעים מבחינתי (כבר כ-4 שנים), שבוע הבא (16.11) יש לאמי יומהולדת, שאני מציינת כל שנה, אולי זה מעוות אבל אני גם ככה בדיכאון תמיד ביום הזה, אז אני מעדיפה לצין אותו ולקבל את הדיכאון בברכה... וחודש הבא יש אזכרה לאמי (13.12- 4 שנים) כך שאני מרגישה שהכול נופל לי ביחד, ואני לא מצליחה להמודד אם דבר לגופו אז אין אני אתמודד עם הכל במכה אחת? אני מצטערת שאני מעמיסה ככה ושופכת את הלב עליכם, אני מקווה שזה לא יצא מסובך או מסורבל יותר מדי, פשוט ככה זה יצא אז ככה כתבתי... תודה על קשב הלב שיהיה לכם סופשבוע נעים

 

[סְקָאלִי]

היי סנואי.

בטח תשמעי את המשפט הזה פה עוד הרבה: אין צורך להתנצל פה, אם לא כותבים הרבה זמן או לא מגיבים הרבה או כותבים הודעה ארוכה ומשתפים ... צר לי שהרגשת כל כך רע. אני לא חושבת שכל החיים תרגישי כך בסיטואציות דומות, אבל את בעצמך מציינת שזו הייתה פעם ראשונה שהלכת להלוויה מאז ההלוויה של אימך, כך שזה ברור לגמרי שההלוויה הזו היוותה טריגר לזכרונות שלך. תוסיפי על זה את הרגישות של החודש הזה כפי שאת מתארת אותה, והדברים די מובנים ... מקווה שיקול לך בהמשך, וסופשבוע רגוע גם לך.

 

[chemical sister]

../images/Emo24.gif

מבינה אותך, גם כשאני "נתקלת" במוות זה מעלה את הכל מחדש, אני תמיד עושה השוואות, לא משנה במי מדובר. אבא של חברה שלי נפטר לפני כ-3 שנים וזה היה לי מאוד קשה ובעצמי לא הצלחתי להבין למה. אני חושבת שזה טבעי שהתמודדות נוספות עם מוות מחזירה אותך להתמודדות האישית שלך שלא נפסקת. לגבי הבכי, זה סוג של מנגנון הגנה, אני למשל יכולה לבכות בגלל שטויות אבל קשה לי לבכות באזכרות של אמא, לוקח לי המון זמן לתת לעצמי לשחרר עוצמה כזאת של רגשות, אני פוחדת שאם אתחיל לא אוכל להפסיק. כמה שזה קשה להתמודד עם הרבה אירועים בבת אחת, אני מאמינה שתצליחי, ותזכרי שתמיד יש פה מישהו להקשיב ולחבק (גם אם זה רק וירטואלי).

 

[SSnow]

הלוואי ויכולתי לבכות ../images/Emo7.gif

גם אני מוצאת את עצמי בוכה לגבי שטויות, אבל זה לא באמת בכי, אני לא יודעת אם אני ברורה אבל זה רק כמה דמעות או אפילו עיניים דומעות אבל זה לא באמת בכי זה כאילו רק ההקדמה.... ולא משנה כמה אני רוצה לבכות זה לא יוצא, ואני באמת לא בוכה, לא באזכרות ולא בכלל.... לא בכיתי בהלוויה של אמי(ואני היחידה שלא בכתה, הייתי בטוחה ואני עדיין שאני "מעוות" בגלל זה) ולא בכיתי בשבעה או באזכרות מאז... בכיתי פעמים על אמי מאז שנפטרה, ופעם אחת בגלל טראומה, (הייתי בפיגוע בנתניה ביולי אחרון, רק פגועת הלם) ואני לא חושבת שאני בוכה כי אני פוחדת שלא אפסיק.... האם יש איזשהי דרך שאולי יכולה לעזור לי (וואי איזה שאלה מוזרה ומפחידה בו זמנית, אני מבקשת שיעזרו לי לבכות) תודה לכן על התגובות והתמיכה

 

[chemical sister]

שאלה קשה

בלי להכנס לפסיכולוגיה בגרוש... אבל אולי זה סוג של הדחקה... את מדברת עם מישהו על אמא שלך, על המוות שלה ? על מה שאת מרגישה, על הקושי לבכות ? לא בהכרח מישהו מקצועי, אלא סתם מישהו לשתף אותו. מה היחס של שאר בני המשפחה שלך לנושא (איך הם מגיבים באזכרות למשל). אני לפעמים חושבת שבכי זה סוג של השלמה עם המצב הקיים וכשקשה לקבל אותו אז אולי גם קשה לבכות על זה. אמרת שבכית פעמיים על אימך, אפשר לשאול באיזה סיטואציות ? מה הרגשת בעקבות זה - הקלה או להיפך. שוב, בלי לנסות להבין את הפסיכולוגיה מאחורי זה... רק לנסות להבין אותך יותר טוב..

 

[SSnow]

לא ממש מדברת

אין לי ממש עם מי לדבר עליה, אני מדבר על עצמי בנידון, עם חברות, אבל (וזה אולי משהו שאתן תבינו) הן לא ממש מסוגלות להבין אותי... שאר המשפחה שלי זה אחי הקטן והוא לא מוכן לדבר על הנושא, למען דיוק הוא לא מוכן להזכיר את אמא או כל דבר שקשור אליה או לתקופה ה"היא" בחייו... הפעמיים שבכיתי היו , פעם אחת ביום השני לטירונות כהבנתי שאין לי למי להתקשר (כמו כל הבנות מתקשרות לאמא לבכות על הקושי בטירונות, לי לא היה למי להתקשר) ופעם אחת, יום לאחר ההלוויה, כשקמתי כרגיל (באיחור) והבנתי ששוב שכחתי להביא לאימי ארוחת בוקר (אני סעדתי אותה במשך חצי שנה-תקופת המחלה- והיו לנו מלא ריבים כי כל הזמן קיטרתי ואיחרתי ולא עשיתי את מה שהיתי אמורה לעשות...) והמחשבה הראשונה שלי באותו בוקר היתה "שיט, שוב היא תכעס עלי שקמתי מאוחר/היא בטח רעבה וכועסת ומחכה לי"... ואז כשנכנסתי לחדר שלה, "נפל לי האסימון" שאין לי את מי לסעוד יותר ושהיא לא תכעס יותר, אז בכיתי... בשני המקרים לא הרגשתי הקלה , או משהו כזה , בפעם הראשונה הרגשתי כעס על כך שהיא "קמה" והלכה לי פתאום... ובפעם השניה פשוט חשתי רע... ואני באופן עקרוני לא מקיימת אזכרות , לפחות לא באופן רשמי, אני הולכת לקבר, וזה יום עצוב מבחינתי (כמו יתר השנה) אבל לא יותר מזה... אין לי קשר חזק עם אחי אז אני לא יודעת מה הוא עושה (אני יודעת שהוא לא מוכן ללכת לקבל איתי) ויש לי רק זוג דודים אחד בארץ, ואני לא בקשר טוב איתם (אני מניחה שניתקתי את כולם) אז אין לי מושג מה הם עושים... תודה על ההקשבה ותשומת הלב שבוע טוב לכולן

 

[כ ו כ ב ק ט ן]

מזדהה...

מאוד מבינה אותך , אני חושבת שיש דברים שלעולם יהיו אצלינו ברגישות גבוהה בגלל מה שעברנו ולכן תמיד כשנאליץ להיפרד ממישהו קרוב או לנחם מישהו קרוב - יעלה הצער הפרטי שלנו והכאב שאיננו נגמר לעולם. תני לכאב לצאת החוצה , אל תילחמי בזה כי כנראה שהוא צריך לצאת. לפעמים זה טוב להרגיש לא טוב (כמה שזה נשמע מוזר)כי הכאב הוא גם חלק מאיתנו... מקווה שתצאי מהעניין מחוזקת , ואם את צריכה משהו אנחנו פה...