לחלוק באושר
New member
חייבת לשתףף (ארוך)
תחזית לעתליה בטוח אין לי כי בני בן ה-6 ואני רק בתחילת דרכנו, אבל איחולים יש לי בשבלכם שאכן הטוראט לא יתגבר, וזה בעצם מה שאני מאחלת לנו ולכולם, הייתי חייבת לשתף אתכם כי כשי עתליה תיארה את בנה היה נדמה לי שהיא מגדלת את בני (חוץ מהגיל) לא יכולתי לתאר את מה שעובר עלנו מבחינת התופעות טוב יותר ממה שתיארת,
אני אישית הייתי גם נגד הבחנה וטיפול ורוב הבעיות וההפרעות של התופעות היו נופלות עליי בבית בחוץ הכל היה מוסווה, עד שהחלטתי : אני אימו זה בני וזה מה שיש לו טוב שזה לא משהוא חלילה מסוכן ואני מתכוונת להתמודד, לסבול ולשתוק,,,,,,
העיקר לא להדביק לו תווית העיקר לא לתת תרופות,אני יהיה התרופה שלו , וסבלתי ממנו לא מעט היו ימים שהייתי לפקעת עצבים מהלכת, היו ימים שחשבתי הנה כוחותיי אוזלים, עד שלפניי כמה חודשים פתאום הבנתי שהוא לא רק "מתעלל בי" גם הוא סובל ובגדול , התחלנו להבחן וחששותיי (מאז היה כבן שלוש-שלוש וחצי) אכן התאמתו , ובחמש דקות הנאורולוג הכריז :טוראט היה לי קשה למרות שבתוכי תמיד ידעתי למרות זאת עברתי כמה ימים קשים אחרי האיבחון , הרי בסופו של דבר הדבקתי תווית לבני ,אוליי טעיתי אוליי הרפא טעה,,,,,,,, ואז התאוששתי מעט וחשבתי לי מצד שני יש למפלצת עכשיו שם ואפשר לעזור לו, הייתי אנטי תרופות ורציתי לקחת על עצמי את כל העול העיקר שלא יתמודד עים תופעות הלוואי והתמכרות,, עדדדדדדדדדדדדד עד שבעצם בני בעצמו אמר לי אמא תעזרי לי כואב לי ולוחץ לי פה (מצביע על החזה) תעזרי לי להתפטר מכל הבעיות והשטויות שהמוח שלי אומר לי (כך הוא קרה לחרדות שלו), אז נואשת אמרתי לו אין לי יותר פתרונות כי השיחות שלי היו הפתרונות שלו ובשלב הזה כבר הפסיקו להרגיע אותו, כי נוספה לו חרדה של חוסר אימון ועל כל תשובה הוא רצה גם הוכחה ולא תמיד היה לי, אז שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לרופא ולקבל תרופה? והוא שמח נורא והתחיל לקוות שוב,ופתאום הבנתי: בעצם למה לא? אם היה לו כאב אחר הייתי נותנת לו לסבול בלי תרופה? לא!!! התהליך התמשך והוא פשוט כל יום שאל נו מתי אני יקבל תרופה? ואפילו יום אחד אמר לי שאם אני לא יתן לו את התרופה בזמן הקרוב אז הוא בטח יתמותת ויתעלף, מפה לשם בסופו של דבר התחלנו סוף סוף עם המון תיקוות ביום רביעי שעבר "פבוקסיל" שזאת תרופה נגד חרדות הומלץ לנו גם על 0.5 "רספרידל" ליום כדי לטפל בהתנהגות והתפרצויות (בעיקר בבית הספר כיתה א' ) שהתחילו רק לפניי כ4-5 חודשים אבל עוד לא הספקנו להתחיל ב"רספרדל" כי אני מחכה לאישור,
תקראו לי פסיכית אבל זה לא פסיכולוגית ה"פבוקסיל" התחיל לעזור מהיום הראשון, התגובות שלו יותר מאופקות , הוא יותר רגוע, ממושמע יותר , אך בעיקררררררררר הוא שמח יותר , במוצ''ש אחרי 4 כדורים דיברנו וזרמנו מה ששמתי לב לא עשינו מזמן ואז הוא עלה למיטה לישון ואחרי כמה דקות קרא לי בשימחה ואמר לי אמא יש לי חיוך על הפנים שלא יורד והיה מאושר, ואז בעצם נזכרתי שבאמת מזמן לא ראיתי אותו ממש שמח מבפנים בלי גבולות ואיפוקים, היו לו גם דמעות שמחה בעניים שגרמו גם לי להרטיב את העפעפיים, לא יכולתי לישון כל הלילה חשבתי על המילים שלו והייתי אופטימית ומאושרת וגם הכיתי על פשע :למה לא התחלתי מזמן????????? למה נתנתי לו לסבול ביחד איתי כמובן ????????? הרגשתי שבני חוזר אליי , כבר שכחתי כמה כיף יכול להיות איתו , לסיכומו של דבר תרופות
כן למה לא? התיקים אף פעם לא ממש הפריעו לי ואף פעם לא הערתי לו עליהם, מה גם שהם קלים והוא כבר מזמן למד להסוות אותם בחוץ, אבל מה שמסביב האובססיות טקסים והחרדות זה נורא מפריע לו אז כדאי לטפל, תודה למי לנשאר עד פה הייתי פשוט חייבת לשתף,,, איחולי בריאות לכולנו אמן,,,,,,,,,,
תחזית לעתליה בטוח אין לי כי בני בן ה-6 ואני רק בתחילת דרכנו, אבל איחולים יש לי בשבלכם שאכן הטוראט לא יתגבר, וזה בעצם מה שאני מאחלת לנו ולכולם, הייתי חייבת לשתף אתכם כי כשי עתליה תיארה את בנה היה נדמה לי שהיא מגדלת את בני (חוץ מהגיל) לא יכולתי לתאר את מה שעובר עלנו מבחינת התופעות טוב יותר ממה שתיארת,
