חייבת לפרוק קצת..

[באה אליכם]

חייבת לפרוק קצת..

מהרגע שנולדתי עד עכשיו..(18 וחצי שנים אם זיכרוני לא מטעה אותי..חח) אני תמיד גימגמתי. כל פעם זה היה ברמה אחרת. היו פעמים שממש גימגמתי באופן קשה ביותר והיו מקרים שדיברתי שוטף ללא שום חשש. הכל תלוי במקום ובסביבה שאני נמצאת בה. חיי המגמגם לא קלים. אני כבר מודיעה. כל דבר בחיים שניראה כל כך פשוט..למגמגם זה ניראה נורא.. כלומר.. אתם יודעים כמה פעמים נשארתי באוטובוס קפואה כי לא יכולתי ללכת לנהג ולשאול אותו לגבי הכיוון. כמה פעמים אני קונה דברים מבלי לשאול כמה זה עולה.. כמה פעמים עצרתי את עצמי מלדבר עם חברות.. כמה פעמים עצרתי את עצמי מלדבר בטלפון.. אני תמיד פחדתי מהתגובות של האנשים. חשבתי ישר בראש אחרי ההופעה של הגימגום המרהיבה שלי שהם חושבים שאני בטח האחות האובדת של אי טי. כשהייתי קטנה יותר..המשפחה שלי קיבלה אותי יחד עם הגימגום כמובן..אבל לאחי הגדול זה הפריע והוא רצה לעזור לי להפסיק עם הגימגום הזה... אז מה הוא עשה? הוא התחיל לצחוק עליי..הוא התחיל לחקות אותי... ורק הכרית שלי ידעה כמה דמעות שפכתי בגלל זה... אני רק נזכרת וכבר הריסים נוטפים.. כמה אמרתי לו להפסיק..כמה אמרתי בלב לכל האנשים ששמעו אותי מגמגמת שאולי תנסו להבין אותי..זה לא אשמתי.... אני יודעת לדבר! אבל אני נלחצת! עוד 3 חודשים אני מסיימת את השירות לאומי שלי ואני מפחדת לצאת לחיים האזרחיים עם הגמגום.איך אני ימצא עבודה? איך אני יירשם למקומות מסוימים? איך אני ימצא בן זוג? אני מנסה כל יום להילחם נגד זה ..וכל פעם אני ממציאה שיטה אחרת..אולי זה יעזור.. אבל כל סיטואציה מביאה לתוצאה אחרת. אני יודעת שהגמגום לא יעלם ממני לעולם אבל לפחות שיתמעט..שייפחת..שלא יהיה מורגש כ"כ..אני רוצה ללמוד לדבר בטלפון עם אנשים זרים לחלוטין. האם זאת בקשה גדולה מידי? בכל אופן, אין כזה ברירה חוץ מלהתמודד..עם עצמי..עם החברה..והכי חשוב..לגימגום. לילה טוב.

 

[ali052]

ברוכה הבאה לפורום!!!

ממש כאב לי הלב לקרוא על הדברים שאח שלך עשה למרות שהייתה לו כוונה טובה....את צריכה לשלוח אנשים אליו שיעירו לו על זה ושיפסיק עם זה.... בנוגע לחיים באזרחות- את לא היחידה עם אותה הבעייה כולנו פה מיתמודדים עם זה ומצליחים....(אני מקווה שכן...) ואם יהיה לך שאלות או היתלבטויות כאן זה המקום..... אלי

 

[NutsMilk]

זה מיקה בתמונה ששמת?

 

[chaim893]

לא לפחד!

אני מגמגם קל עד בינוני ....מאז גיל חמש בערך....אין לי מושג מאיפה זה הגיע אבל ביום בהיר אחד פשוט נתקעו לי המילים!אני יכול להגיד שזה באמת לא דבר נעים וקשה מאוד להתמודד עם זה במיוחד בחברה שאליה אני משתייךהחברה הדתית ציונית....בזמן שרוב בחברה שלי הלכו לגיבושים כמו טיס שייטת וכו או הדריכו בבני עקיבא אני תמיד ויתרתי בגלל הגמגום, אלא מה!....בזמן שבאמת יכולתי לעשות את מה שהם עושים פי שתיים יותר טוב.......לקראת סוף המכינה הקדם צבאית התלבטתי אם ללכת לקרבי או לא...חשבתי שבטח יצלבו אותי שמה עם הגמגום והכל...אבל החלטתי לא לוותר.... הגיע יום הגיוס והתגייסתי לגולני..קיצר בשבוע הראשון יש גיבושים לסיירות של החטיבה בעניין של הכושר לא היתה לי בעיה אבל ממש חששתי שלא יקבלו אותי בגלל הגמגום אז פרשתי באמצע ,הקטע המצחיק הוא שהיה איתי עוד בחור שגם גמגם שלא וויתר וקיבלו אותו לסיירת...קיצר אכלתי סרט מעצמי איזה חודש שלם על זה שפרשתי. בערך חודש אחרי תחילת הטירונות החליטו להוציא אותי לקורס חובשים בהתחלה סירבתי בגלל הגמגום כמובן...אבל אז חשבתי על הבחור ההוא שלא וויתר והתקבל לסיירת והחלטתי ללכת על זה...לא אשקר היה לי מאוד קשה הקורס דורש המון יכולות וירבאליות ולא היה לי קל אבל לא וויתרתי,אנשים ראו שהיה לי גמגום ובגלל שדיברתי על זה חופשי ולא פחדתי מזה אנשים גם קיבלו אותי איך שאני...לא צחקו עלי רק שאלו שאלות שסיקרנו אותם לגבי הנושא,יש גם המון ראיונות לפני ובמהלך הקורס לראות אם אנחנו מתאימים לא האמנתי בחיים שאשב בכל כך הרבה ראיונות! אבל עובדה שאפשר...רק אמרתי להם שאני מודע לזה שאני מגמגם ולא אכפת לי ואני חושב שזה מה שעזר,צריך רק להיות פתוח בעניין ולא להתבייש בזה ככה את ככה אני ואין מה לעשות!אני בטוח שאמרו לך את זה אלף פעמים אבל זה נכון:צריך רק להשלים עם זה ולראות מה אפשר לעשות משמה...אם תשלימי עם העובדה שאת מגמגמת וכנראה שזה לא ייעלם בזמן הקרוב את תראי שינוי מדהים בהרבה דברים. גם בקטע של מציאת חבר וכו...אני לא חושב שזה כזאת בעיה ...היו לי כמה חברות שידעו כמובן שאני מגמגם ואני לא חושב שזה הפריע להם כל כך...ואם זה מפריע למישהו אז זה רק טוב בשבילך ..זה מסנן את כל החארות!לסיכום הכל תלוי בגישה שלך לנושא...מקווה שעזרתי