חייבת להוציא.. (ט)
חייבת להוציא את המאבק הזה מתוכי..
אמנם עוד לא ערכנו היכרות ראויה, ולכן בתור הקדמה מתומצתת אני מחלימה/מתמודדת/מתייאשת/סובלת מדיכאון ובולימיה. מתיימרת לתפקד כסטודנטית במקביל..ומטופלת בטיפול אינטנסיבי.. בחודש האחרון בהתדרדרות נפשית קיצונית, ולא יודעת אם מותר להגיד כאן, אך לאחר ניסיון אובדני לפני שבוע (נראה הרבה יותר רחוק..)..
אז נכון שהמצב הנפשי שלי על הפנים, והכאב לא מרפה, והשריפה מבפנים רק מתעצמת וגוברת, והבכי לא פוסק, והעיניים כבר צורבות והנשימה כבדה מנשוא, אבל לפחות חשבתי שבתחום האוכל אני לא צריכה להתמודד.. שמלחמה אחת כבר זנחתי מאחור. אבל הנה היום, כאילו הכל לא מספיק מפורק בתוכי, הקרקע היחידה שעוד נותרה לי, נשמטה תחת רגליי.
ואחרי שחשבתי שלפחות התהליך המשמעותי שעברתי בחודשים האחרונים עם הדיאטנית יציב בתוכי, וכל כך אמיתי, מסתבר ששום דבר לא נותר.. שבסופו של דבר, אני נותרת בדיוק כפי שאני, דפוקה ועלובה כל כך.
שוב אוכלת בלי בקרה, שוב לא מצליחה לבחור במה שנכון עבורי. מודעת למה שאני מחוללת לעצמי, כואבת וממשיכה לאכול עוד ועוד. ועוד ועוד. והכאב על ההבנה שהנה אני הורסת לעצמי את כל מה שעוד נותר לי להיאחז בו, לא מסייעת לי למנוע את הגל הזה..ומוצאת את עצמי מרוסקת, שבורה, כתושה וכל כך עלובה.. ואוכלת. נמאס לי שהכל מתפרק מסביבי ובתוכי. נמאס לי שהכל כל כך כואב. באמת שנמאס לי כבר לדמם. אני פשוט לא מסוגלת יותר..
רוצה שמישהו יציל אותי מעצמי, יחבק אותי חזק חזק ולא ירפה. שיבטיח לי שרק עוד רגע אחד וזה נגמר. שזהו, עמדתי במבחן. הכל נגמר. לא צריך יותר להילחם. הובסתי או ניצחתי, כבר לא משנה לי..רק שייגמר..בבקשה.
כל כך פוחדת לקום ליום המחר..לא יודעת איך אפשר להתאושש מהמהלומה של היום. יודעת שצריכה לאפשר לעצמי להניח מאחור ולהתחיל מחר מחדש, אך ההרגשה בתוכי שאני כל כך מזוהמת, כל כך מטומטמת, שאני לא מסוגלת לעצור את השנאה הזו שיוקדת בתוכי ולאפשר לעצמי להתחיל מחדש.
כל כך נאבקת..מצד אחד רוצה לחתוך לקלל ולגדף את עצמי עוד ועוד, אך מצד שני יודעת כמה אני שברירית, כמה אסור לי לאפשר למהלומה שכזו להתחולל בתוכי..כמה אני צריכה להשתדל לגלות יותר חמלה, יותר רוך. אבל איך אפשר בכלל?
כל כך כואבת, כל כך מזוהמת וכל כך פוחדת ממחר.. יודעת שצריכה לאזור את כל הכוחות כדי להתחיל מחדש, אך לא בטוחה שנותרו בי כוחות בכלל..
מותשת וכואבת כל כך..
חייבת להוציא את המאבק הזה מתוכי..
אמנם עוד לא ערכנו היכרות ראויה, ולכן בתור הקדמה מתומצתת אני מחלימה/מתמודדת/מתייאשת/סובלת מדיכאון ובולימיה. מתיימרת לתפקד כסטודנטית במקביל..ומטופלת בטיפול אינטנסיבי.. בחודש האחרון בהתדרדרות נפשית קיצונית, ולא יודעת אם מותר להגיד כאן, אך לאחר ניסיון אובדני לפני שבוע (נראה הרבה יותר רחוק..)..
אז נכון שהמצב הנפשי שלי על הפנים, והכאב לא מרפה, והשריפה מבפנים רק מתעצמת וגוברת, והבכי לא פוסק, והעיניים כבר צורבות והנשימה כבדה מנשוא, אבל לפחות חשבתי שבתחום האוכל אני לא צריכה להתמודד.. שמלחמה אחת כבר זנחתי מאחור. אבל הנה היום, כאילו הכל לא מספיק מפורק בתוכי, הקרקע היחידה שעוד נותרה לי, נשמטה תחת רגליי.
ואחרי שחשבתי שלפחות התהליך המשמעותי שעברתי בחודשים האחרונים עם הדיאטנית יציב בתוכי, וכל כך אמיתי, מסתבר ששום דבר לא נותר.. שבסופו של דבר, אני נותרת בדיוק כפי שאני, דפוקה ועלובה כל כך.
שוב אוכלת בלי בקרה, שוב לא מצליחה לבחור במה שנכון עבורי. מודעת למה שאני מחוללת לעצמי, כואבת וממשיכה לאכול עוד ועוד. ועוד ועוד. והכאב על ההבנה שהנה אני הורסת לעצמי את כל מה שעוד נותר לי להיאחז בו, לא מסייעת לי למנוע את הגל הזה..ומוצאת את עצמי מרוסקת, שבורה, כתושה וכל כך עלובה.. ואוכלת. נמאס לי שהכל מתפרק מסביבי ובתוכי. נמאס לי שהכל כל כך כואב. באמת שנמאס לי כבר לדמם. אני פשוט לא מסוגלת יותר..
רוצה שמישהו יציל אותי מעצמי, יחבק אותי חזק חזק ולא ירפה. שיבטיח לי שרק עוד רגע אחד וזה נגמר. שזהו, עמדתי במבחן. הכל נגמר. לא צריך יותר להילחם. הובסתי או ניצחתי, כבר לא משנה לי..רק שייגמר..בבקשה.
כל כך פוחדת לקום ליום המחר..לא יודעת איך אפשר להתאושש מהמהלומה של היום. יודעת שצריכה לאפשר לעצמי להניח מאחור ולהתחיל מחר מחדש, אך ההרגשה בתוכי שאני כל כך מזוהמת, כל כך מטומטמת, שאני לא מסוגלת לעצור את השנאה הזו שיוקדת בתוכי ולאפשר לעצמי להתחיל מחדש.
כל כך נאבקת..מצד אחד רוצה לחתוך לקלל ולגדף את עצמי עוד ועוד, אך מצד שני יודעת כמה אני שברירית, כמה אסור לי לאפשר למהלומה שכזו להתחולל בתוכי..כמה אני צריכה להשתדל לגלות יותר חמלה, יותר רוך. אבל איך אפשר בכלל?
כל כך כואבת, כל כך מזוהמת וכל כך פוחדת ממחר.. יודעת שצריכה לאזור את כל הכוחות כדי להתחיל מחדש, אך לא בטוחה שנותרו בי כוחות בכלל..
מותשת וכואבת כל כך..