חיזוקים
לעתים יכולות אימרות קצרות או אף מילים בודדות להביא תועלת רבה בעבודת ה'. בכוחן לסמן כיוון ולהציב מטרה, וכן להפיח רוח חים בעבודה, ואף לזרז ולעודד. כזה הוא כוחה של המילה הקטנה "גר", כאשר היא מהווה שם תואר המלווה את האדם בכל ימיו בעולם הזה. תואר זה ממצא בפשטות את מבט האמת על חיי העולם הזה, וממילא מתבטא בזה גם היחס הנכון לעולם הבא ולעבודת האדם בכלל. דברים ברוח זו אומר השל"ה הקדוש על דברי הפסוק: "כי גרים ותושבים אתם עמדי". מן הראוי להקשות כאן, אומר השל"ה, כמו שהתקשה רש"י בתחילת פרשת חיי שרה בדברי אברהם אבינו: "גר ותושב אנוכי עמכם": אם גר, אינו תושב, ואם תושב אינו גר. מתרץ השל"ה: "כי גרים" – רצונו לומר שתזכרו תמיד שאתם גרים בעולם הזה, אז תהיו תושבים עמדי, להיותכם דבקים בנצחיותי". כלומר, חיים של גרות בעולם הזה, הם התנאי והדרך לזכות בדבקות בה' יתברך. מוסיף השל"ה הקדוש: שהאבות היו גרים בארץ. אברהם אמר: "גר ותושב אנוכי עמכם", ליצחק נאמר: "גור בארץ הזאת", ואף יעקב אמר: "ימי שני מגורי". אף אנו נדרשים לזכור תמיד את היותנו גרים, כלשונו שם: "זאת ישים האדם אל ליבו כל ימי חייו, בכל יום ובכל לילה, ובכל שעה ובכל רגע" (שער האותיות, אות ג). מן הראוי, איפא, שניתן את דעתנו לחובת זכירת היותנו גרים בעולם הזה, ולמשמעותה המעשית בחיי היום יום. כך נוכל להפיק בעזרת הבורא יתברך תועלת גדולה ממילה קטנה. שפת העולם הזה ושפת העולם הבא בגמרא מובא: מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה, העולם הבא. העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד): "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (ברכות יז.). הקשה הג"ר נחום זאב זצ"ל, מדוע ראה רב לחזור ולשנן את הדברים האלה עד שנעשו אצלו בבחינת "מרגלא בפומיה", הרי לכאורה אין כאן חידוש, אמנם חשובים הם מאוד, אך האם יש בזה הצדקה לכך שרב ירבה לעסוק בהם? ועל כך השיב הג"ר נחום זאב זצ"ל בדרך משל לעיסוקו - אחת לשנה (במשך שבועיים) מנהל הוא עסקי מסחר ביריד שבמדינת גרמניה, ולכך נצטרך ללמוד את השפה הגרמנית, לא על בורייה, אלא לצורך המסחר, אך לא השקיע בכך יותר מדי, אלא בשפה של המדינה בה היה גר, שהיא השפה החשובה. והסבר לכך: מקומו הקבוע של האדם הוא בעליונים, בעולם הבא אשר משם חוצבה נשמתו. זה גם מחוז חפצה, אליו עתידה הנשמה לחזור לנצח אחרי שהות של שבעים-שמונים שנה בעולם הזה. לכל אחד מהעולמות – העולם הזה והעולם הבא – יש "שפה" משלו. כל זמן שהנשמה נמצאת כאן בתוך הגוף, האדם נזקק ל"שפת המקום" שהיא אכילה, שתיה, פריה ורביה וכו'. בעולם הנצח משתנים הערכים, שם שולטת ה"שפה", דהיינו, הערך היחידי ועיקר התכלית – "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". על כל בר דעת להבין, ש"שפת" העולם הזה היא בבחינת השפה שצריך לדעת לצורך המסחר במקום הארעי, לעומת העולם הבא שהוא נצחי, ו"שפתו" היא החשובה. עלינו לשנן עניין זה ולהחדירו אל ליבנו ומוחנו, כדי להזכיר לעצמנו וללמד את הסובבים כי שהייתנו כאן הינה זמנית! אי לזאת גם אם נזקקים אנו לפרטים הנכללים ב"שפת המקום", אין להזדקק להם בדקדוק מושלם. נכון, צריכים לאכול ולשתות, אולם אין לדקדק בזה ולהקפיד לעשות זאת בשלמות, אלא עד כמה שהכרח דורש, את הקפדנות לשלימות נשאיר לכל הנוגע ל"שפת" העולם הבא, כי שם מקומנו. נזכור שבעולם זה גֵרים אנחנו. לאור ידיעה זו נפלס דרכנו בעולם הזה הדומה ללילה, ונבחין בין עיקר לטפל. בכך יואר שיכלנו ונבין מה יש לעשות בשלימות, ומה הם העניינים שצריכים לעשות רק כדי לצאת ידי חובה ותו לא. פרשת חיי שרה מציבה בפנינו שתי דמויות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – אברהם אבינו ועפרון החיתי. שנים מהווים שני צדדים של מטבע אחד, ומשניהם נוכל ללמוד. אברהם מלמדנו פרק באורחות חייו של גֵר בעולם הזה, ומעפרון נלמד על מחשבות ומעשי איש הרואה עצמו כתושב בעולם החומר.
לעתים יכולות אימרות קצרות או אף מילים בודדות להביא תועלת רבה בעבודת ה'. בכוחן לסמן כיוון ולהציב מטרה, וכן להפיח רוח חים בעבודה, ואף לזרז ולעודד. כזה הוא כוחה של המילה הקטנה "גר", כאשר היא מהווה שם תואר המלווה את האדם בכל ימיו בעולם הזה. תואר זה ממצא בפשטות את מבט האמת על חיי העולם הזה, וממילא מתבטא בזה גם היחס הנכון לעולם הבא ולעבודת האדם בכלל. דברים ברוח זו אומר השל"ה הקדוש על דברי הפסוק: "כי גרים ותושבים אתם עמדי". מן הראוי להקשות כאן, אומר השל"ה, כמו שהתקשה רש"י בתחילת פרשת חיי שרה בדברי אברהם אבינו: "גר ותושב אנוכי עמכם": אם גר, אינו תושב, ואם תושב אינו גר. מתרץ השל"ה: "כי גרים" – רצונו לומר שתזכרו תמיד שאתם גרים בעולם הזה, אז תהיו תושבים עמדי, להיותכם דבקים בנצחיותי". כלומר, חיים של גרות בעולם הזה, הם התנאי והדרך לזכות בדבקות בה' יתברך. מוסיף השל"ה הקדוש: שהאבות היו גרים בארץ. אברהם אמר: "גר ותושב אנוכי עמכם", ליצחק נאמר: "גור בארץ הזאת", ואף יעקב אמר: "ימי שני מגורי". אף אנו נדרשים לזכור תמיד את היותנו גרים, כלשונו שם: "זאת ישים האדם אל ליבו כל ימי חייו, בכל יום ובכל לילה, ובכל שעה ובכל רגע" (שער האותיות, אות ג). מן הראוי, איפא, שניתן את דעתנו לחובת זכירת היותנו גרים בעולם הזה, ולמשמעותה המעשית בחיי היום יום. כך נוכל להפיק בעזרת הבורא יתברך תועלת גדולה ממילה קטנה. שפת העולם הזה ושפת העולם הבא בגמרא מובא: מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה, העולם הבא. העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד): "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (ברכות יז.). הקשה הג"ר נחום זאב זצ"ל, מדוע ראה רב לחזור ולשנן את הדברים האלה עד שנעשו אצלו בבחינת "מרגלא בפומיה", הרי לכאורה אין כאן חידוש, אמנם חשובים הם מאוד, אך האם יש בזה הצדקה לכך שרב ירבה לעסוק בהם? ועל כך השיב הג"ר נחום זאב זצ"ל בדרך משל לעיסוקו - אחת לשנה (במשך שבועיים) מנהל הוא עסקי מסחר ביריד שבמדינת גרמניה, ולכך נצטרך ללמוד את השפה הגרמנית, לא על בורייה, אלא לצורך המסחר, אך לא השקיע בכך יותר מדי, אלא בשפה של המדינה בה היה גר, שהיא השפה החשובה. והסבר לכך: מקומו הקבוע של האדם הוא בעליונים, בעולם הבא אשר משם חוצבה נשמתו. זה גם מחוז חפצה, אליו עתידה הנשמה לחזור לנצח אחרי שהות של שבעים-שמונים שנה בעולם הזה. לכל אחד מהעולמות – העולם הזה והעולם הבא – יש "שפה" משלו. כל זמן שהנשמה נמצאת כאן בתוך הגוף, האדם נזקק ל"שפת המקום" שהיא אכילה, שתיה, פריה ורביה וכו'. בעולם הנצח משתנים הערכים, שם שולטת ה"שפה", דהיינו, הערך היחידי ועיקר התכלית – "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". על כל בר דעת להבין, ש"שפת" העולם הזה היא בבחינת השפה שצריך לדעת לצורך המסחר במקום הארעי, לעומת העולם הבא שהוא נצחי, ו"שפתו" היא החשובה. עלינו לשנן עניין זה ולהחדירו אל ליבנו ומוחנו, כדי להזכיר לעצמנו וללמד את הסובבים כי שהייתנו כאן הינה זמנית! אי לזאת גם אם נזקקים אנו לפרטים הנכללים ב"שפת המקום", אין להזדקק להם בדקדוק מושלם. נכון, צריכים לאכול ולשתות, אולם אין לדקדק בזה ולהקפיד לעשות זאת בשלמות, אלא עד כמה שהכרח דורש, את הקפדנות לשלימות נשאיר לכל הנוגע ל"שפת" העולם הבא, כי שם מקומנו. נזכור שבעולם זה גֵרים אנחנו. לאור ידיעה זו נפלס דרכנו בעולם הזה הדומה ללילה, ונבחין בין עיקר לטפל. בכך יואר שיכלנו ונבין מה יש לעשות בשלימות, ומה הם העניינים שצריכים לעשות רק כדי לצאת ידי חובה ותו לא. פרשת חיי שרה מציבה בפנינו שתי דמויות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – אברהם אבינו ועפרון החיתי. שנים מהווים שני צדדים של מטבע אחד, ומשניהם נוכל ללמוד. אברהם מלמדנו פרק באורחות חייו של גֵר בעולם הזה, ומעפרון נלמד על מחשבות ומעשי איש הרואה עצמו כתושב בעולם החומר.