נצל"ש... סיפור שכתבתי....
את אותו הבוקר לא אשכח. שכבתי על המיטה. היא הייתה לבנה. הכל היה לבן. הרצפה, התקרה, הוילונות, הסדינים, כאילו חולי האנמיה הדביקו את החדר. ואני שכבתי שם. לא בכיתי. רק שכבתי. בשקט. כמו ילדה טובה. כי בסופו של דבר אני עדיין ילדה. חיכיתי לאחות שתביא לי את הכדורים. "זה רק לטשטש אותך, כרגע." היא אמרה. היא הייתה נחמדה. היא חייכה אלי וליטפה לי את הראש כמו שמלטפים כלב ואמרה לי שיהיה בסדר. אחרי זה הייתי מטושטשת ואני לא ממש זוכרת. אבל אני כן זוכרת רופא מבוגר שנכנס לחדר, עם שתי אחיות, והובילו אותי לחדר הניתוחים. אני זוכרת הרבה קולות, ורעשים, אבל לא ידעתי לשייך בין קול לדמות. אחרי זה כנראה הרדימו אותי, כי אני לא זוכרת כלום, וזה מה שרציתי. ואז התעוררתי. האחות הייתה בחדר. היא חייכה אלי. "זה נגמר." היא אמרה. אולי רצתה לעודד אותי. אבל משום מה המילים האלה גרמו לי לפרוץ בבכי. כמו תינוקת. כמו תינוקת. כמו התינוקת שהרגתי. האחות חיבקה אותי. "יהיה בסדר, יהיה בסדר." היא אמרה. אבל זה לא הרגיע אותי. איך יהיה בסדר? אני יכולתי להיות עכשיו אמא. אמא בגיל 15, אבל אמא. "למה לא סיפרת להורים שלך?" היא שאלה בשקט. לא עניתי. אני חושבת שכדאי שהם יהיו איתך עכשיו." היא המשיכה. "אם תסכימי, בית החולים יודיע להם." לא הסכמתי. גם לא הסכמתי לראות את רותם, אפילו שהיא עזרה לי לממן את ההפלה. לא רציתי לראות אף אחד. רציתי להיות לבד. לדבר עם התינוקת שלי. לבקש ממנה סליחה. אבל כשנשארתי לבד, כל מה שהרגשתי היה ריקנות עצובה, לא יכולתי לזוז. לא הרגשתי כלום. כאילו מתתי. הלוואי ומתתי. ראיתי על המדף קופסא של כדורים מטשטשים. האחות כנראה שכחה אותם. לאט ובזהירות קמתי מהמיטה. הסרתי מעלי את השמיכה, הלבנה. לאט לאט הלכתי על הרצפה. נזהרתי שלא ליפול. הגעתי למדף. בנחישות לקחתי את הקופסא. היד שלי רעדה, אבל לא התחרטתי לרגע. הדמעות זלגו על פני אבל התעלמתי מהן. "אני באה אלייך, בתי." לחשתי בשקט ופתחתי את הקופסא. קירבתי את הכדור הראשון אל פי. פתאום הדלת נפתחה. מה דעתכם...?
