חזרתי

[עייפות]

חזרתי

היי, חזרתי... שבועיים מטורפים עברו עליי וכמעט וסגרתי 21. תודה לכל האנשים ששלחו לי הודעות בקשר למה שכתבתי... זה די עוזר... אבל לא הרבה השתנה. אני עדיין מרגיש חרא בקשר לעצמי. שונא את עצמי כל כך. היום התקשרתי לידידה שלי לדבר איתה על משהו די חשוב. אבל אני לא יודע למה, היא דיברה אליי כאילו היא שונאת אותי בכל נפשה... דבר שמאוד פגע בי. נשמע נורא ילדותי... אולי.. אבל למה לעזאזל אני מאשים את עצמי ושונא את עצמי וכועס על עצמי בגלל איך שמישהי (ואני לא מעוניין בה או משהו) התייחסה אלי? (ואני לא עשיתי לה שום דבר.. אין סיכוי). כל דבר קטן נטפל אליי, כל דבר קטן מפריע לי, אני מרגיש כאילו אני מחפש את הדברים הקטנים האלה שגורמים לי להרגיש חרא לגבי עצמי, לפעמים אולי גם ממציא כשאין... כאילו אני נהנה מזה. אבל אני לא... ועצם העובדה שאני מחפש איך לשנוא את עצמי גורם לשנוא את עצמי. אוף... איזה פרדוקס. לא נראה לי שאני אצא מזה אי פעם... וזה גורם לי להרגיש רע.

 

[סהר-תמיכה]

עייפות יקר...

שמחים שחזרת... שמחים שהתגברת על "השבועיים המטורפים" שעברו עליך. נראה שעובר עליך זמן קשה. קשה מאד. מלא מצב-רוח שפוף, חרדות, ביקורת-עצמית קשה... אלו תחושות מאד קשות... תראה, הרי אמירה כמו "לא נראה לי שאני אצא מזה אי פעם" מביעה תחושה, לא עובדה... אף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרה בעתיד: מחר בבוקר או בעוד שנה (שלא לדבר על 10 שנים...). עצם האמירה-העצמית השלילית והפסימית הזאת מאד מקשה, מאד פוגעת במצב-רוח, מאד מחלישה את כוח-הרצון... אנחנו הרי לא יודעים המון פרטים רלוונטיים, ובוודאי שלא מתיימרים "לטפל" בך כאן. אבל אנחנו רוצים לתמוך, להעלות רעיונות, להפנות, ולהקשיב לך. הרעיון שעולה לנו בראש הוא כזה: אולי תנסה למצוא איזה קשר, עם מישהי או מישהו, שיעזה לך טוב, נעים, חיובי? מישהו/י שאתה מכיר מהעבר, או מישהו/י שבסביבתך, או מישהו/י מהצבא, או "סתם" מישהו/י חדש שתפגוש... אולי תוכל לחוות דווקא חוויה חיובית, שתוביל למשהו קצת יותר מחזק ובטוח? אגב, עייפות, אין בבסיס שלך אף אחד "נורמלי"? מישהו/י שאתה יכול ליצור איתו קשר קרוב, ידידותי, חיובי?

 

[עייפות]

יש ויש...

רוב האנשים "נורמלים", ויש לי בבסיס חבר קרוב... אבל איכשהוא דברים טובים לא משפיעים עלי. על פי הקב"נית אני לא מוכן לקבל ביקורת טובה, אני אוטומטית ממציא תירוץ למה משהו אצלי טוב, או הצליח לי. רוב התחושה שלי נובעת נראה לי מזה שניסיתי להיות בדברים מסויימים ואף פעם לא הצלחתי להיות טוב במשהו. יש אנשים שטובים בציור, יש אנשים שטובים ביצירת מוסיקה, בנהיגה, ביצירת קשרים עם אנשים... אני לא מצאתי אפילו דבר אחד שאני טוב בו... ועצם העובדה שאין חברה לא כל כך תורם להכל. אני כבר מתחיל לפקפק בזה שמישהי באמת תרצה אותי, תוכל לאהוב אותי. אני מכיר כמה אנשים, זבל של אנשים מבחינה פנימית וגם נראים הרבה יותר גרוע ממני שיש להם חברות ואיכשהוא בתת מודע אני חושב שאני גרוע יותר מהם כי אם להם יש ולי אין אז אני יותר גרוע (אני יודע, אני יודע, הכל עניין של גישה). קיצור, איים פאקד אפ.