חזרתי לפורום הזה
כמו טביקאט בצרוף מקרים מדהים! גם אני חוזרת לפורום הזה. אחרי שבועיים של דימומים בלתי פוסקים עשו לי אולטראסאונד באמצע שבוע 9 וגילו שלעובר אין דופק. הרופא אמר שזה קרה ממש באותו היום או יום קודם כי העובר נמצא בשלב התפתחות שמתאים לגיל ההריון. וכך מרבדשא (זה היה שמו הזמני כי הוא עדיין לא החליט אם הוא הוא או היא) הלך לעולמו הרבה הרבה יותר מדי מוקדם. אני רק התחלתי להתרגל אליו והוא כבר נעלם. גם באולטראסאונד כבר ממש ראו צורה של בן אדם בפעם הראשונה ואני חושבת שזה מה שהכי כאב. הגעתי לתל השומר למיון הגניקולוגי ושם קבעו לתור לגרידה ליום ראשון הקרוב. למרות שבכיתי טהתחננתי שיעשו אאת זה יותר מהר (בכל זאת זה מזוויע להסתובב עם משהו מת בבטן) לא היה תור מוקדם יותר. בהתחלה בכיתי המון. אחר כך כדי לפצות על הסבל הרשתי לעצמי לשתות המון דיאט קולה שלא שתיתי כבר יותר מחודשיים, קפה ואפילו שקלתי להתחיל לעשן... כדי להתעודד בעלי לקח יום חופש ונסענו להסתובב בגני התערוכה. באינטואיציה מדהימה החלטתי לקחת את התיק של הבית חולים. ככה אנחנו מסתובבים בין הדוכנים ופתאום - התחיל לי כאב בטן נוראי ובשניות כולי הייתי מלאה בדם (איכס!!!). אני הייתי מאוד רגועה ורק כל הזמן אמרתי תודה לאל שזה קרה כשאני יודעת ומוכנה לכך ולא באופן פתאומי (שהרי הבדיקה השגרתית הייתה אמורה להיות רק עוד שלושה שבועות). מי שלא חוותה הפלה טבעית תתקשה להזדהות התחושה היחידה שהייתה לי דומה למה שחוויתי ביום חתונה שלי בדיוק בקצה השני של הסקאלה. אם אז היה אושר עילאי הרי שביום ההפלה נכנסתי ליגון עילאי. לא ממש הרגשתי את הדברים קורים הם עברו מולי כמו סרט נע. הנסיעה המהירה לבית החולים, ההגעה שעתיים אחרי למיון (היו פקקים), עד אז הייתי ממש רגועה אבל האחיות והרופא שראו אותי היו ממש בלחץ כי הייתי ספוגה כולי בדם. בכלל היחס שם במיון היה נהדר וכולם פינקו אותי. מכיוון שרוב ההריון נפל לבד נתנו לי כדור שממיס את השאריות ומכווץ את הרחם ונשארתי להשגחה. המזל הנאחס לא הסתיים שם. הדיקה האחרונה הייתה אמרוה להיות ב- 10 בלילה כדי לראות אם יש שאריות, השאחרו אותי בצום כי אם יש שאריות מכניסים ישר לניקוי הרחם. אז ב- 10 הרופא כמעט מגיע אלי ופתאום הוא מקבל קריאת חרום. הניתוח שהוא נכנס אליו נמשך 4 שעות. ואני בצום עם כאבי בטן ללא משכחים ועם כל הצער בלב. הלכתי לראות טלוויזיה שנמצאת בחדר ההמתנה של יולדות בדיוק באותו זמן נולד תינוק וההתרגשות שם קרעה אותי ממש. הם גם דיברו על זה שלילד יקראו אור או אורי, בדיוק השמות שאנחנו רצינו. אני מתקשה לתאר את ההרגשה. בשתיים בלילה שוחררתי, למרות שיש עדיין שאריות ובהזמנה לאשפוז בכל זאת ביום ראשון כדי לוודא שהכל יצא. בנתיים הבטן כואבת אני ממשיכה לדמם ולפלוט שאריות ומרגישה זוועה. כבר השלמתי עם זה שלא יהיה לי ילד ביולי, אבל בכל זאת אני חושבת שכל החיים אני אתגעגע למרבדשא ילד הפלא שליוצר מביוץ טבעי אחרי שהתייאשנו מהטיפול ההורמונלי). מצטערת על המגילה היה לי הרבה מה לספר. מה יהיה עם החנוכה הזה תגידו, לנו לא מגיעים נסים? כואבת ומאוכזבת דבורה
כמו טביקאט בצרוף מקרים מדהים! גם אני חוזרת לפורום הזה. אחרי שבועיים של דימומים בלתי פוסקים עשו לי אולטראסאונד באמצע שבוע 9 וגילו שלעובר אין דופק. הרופא אמר שזה קרה ממש באותו היום או יום קודם כי העובר נמצא בשלב התפתחות שמתאים לגיל ההריון. וכך מרבדשא (זה היה שמו הזמני כי הוא עדיין לא החליט אם הוא הוא או היא) הלך לעולמו הרבה הרבה יותר מדי מוקדם. אני רק התחלתי להתרגל אליו והוא כבר נעלם. גם באולטראסאונד כבר ממש ראו צורה של בן אדם בפעם הראשונה ואני חושבת שזה מה שהכי כאב. הגעתי לתל השומר למיון הגניקולוגי ושם קבעו לתור לגרידה ליום ראשון הקרוב. למרות שבכיתי טהתחננתי שיעשו אאת זה יותר מהר (בכל זאת זה מזוויע להסתובב עם משהו מת בבטן) לא היה תור מוקדם יותר. בהתחלה בכיתי המון. אחר כך כדי לפצות על הסבל הרשתי לעצמי לשתות המון דיאט קולה שלא שתיתי כבר יותר מחודשיים, קפה ואפילו שקלתי להתחיל לעשן... כדי להתעודד בעלי לקח יום חופש ונסענו להסתובב בגני התערוכה. באינטואיציה מדהימה החלטתי לקחת את התיק של הבית חולים. ככה אנחנו מסתובבים בין הדוכנים ופתאום - התחיל לי כאב בטן נוראי ובשניות כולי הייתי מלאה בדם (איכס!!!). אני הייתי מאוד רגועה ורק כל הזמן אמרתי תודה לאל שזה קרה כשאני יודעת ומוכנה לכך ולא באופן פתאומי (שהרי הבדיקה השגרתית הייתה אמורה להיות רק עוד שלושה שבועות). מי שלא חוותה הפלה טבעית תתקשה להזדהות התחושה היחידה שהייתה לי דומה למה שחוויתי ביום חתונה שלי בדיוק בקצה השני של הסקאלה. אם אז היה אושר עילאי הרי שביום ההפלה נכנסתי ליגון עילאי. לא ממש הרגשתי את הדברים קורים הם עברו מולי כמו סרט נע. הנסיעה המהירה לבית החולים, ההגעה שעתיים אחרי למיון (היו פקקים), עד אז הייתי ממש רגועה אבל האחיות והרופא שראו אותי היו ממש בלחץ כי הייתי ספוגה כולי בדם. בכלל היחס שם במיון היה נהדר וכולם פינקו אותי. מכיוון שרוב ההריון נפל לבד נתנו לי כדור שממיס את השאריות ומכווץ את הרחם ונשארתי להשגחה. המזל הנאחס לא הסתיים שם. הדיקה האחרונה הייתה אמרוה להיות ב- 10 בלילה כדי לראות אם יש שאריות, השאחרו אותי בצום כי אם יש שאריות מכניסים ישר לניקוי הרחם. אז ב- 10 הרופא כמעט מגיע אלי ופתאום הוא מקבל קריאת חרום. הניתוח שהוא נכנס אליו נמשך 4 שעות. ואני בצום עם כאבי בטן ללא משכחים ועם כל הצער בלב. הלכתי לראות טלוויזיה שנמצאת בחדר ההמתנה של יולדות בדיוק באותו זמן נולד תינוק וההתרגשות שם קרעה אותי ממש. הם גם דיברו על זה שלילד יקראו אור או אורי, בדיוק השמות שאנחנו רצינו. אני מתקשה לתאר את ההרגשה. בשתיים בלילה שוחררתי, למרות שיש עדיין שאריות ובהזמנה לאשפוז בכל זאת ביום ראשון כדי לוודא שהכל יצא. בנתיים הבטן כואבת אני ממשיכה לדמם ולפלוט שאריות ומרגישה זוועה. כבר השלמתי עם זה שלא יהיה לי ילד ביולי, אבל בכל זאת אני חושבת שכל החיים אני אתגעגע למרבדשא ילד הפלא שליוצר מביוץ טבעי אחרי שהתייאשנו מהטיפול ההורמונלי). מצטערת על המגילה היה לי הרבה מה לספר. מה יהיה עם החנוכה הזה תגידו, לנו לא מגיעים נסים? כואבת ומאוכזבת דבורה
