על כל אחד זה משפיע אחרת...
אני בהחלט הרגשתי שהמסע גרם לי להתבגר, נפשית כמובן. בזמן המסע ותקופה קצרה אחריו לא בדיוק הבנתי מה זה יתרום לי לחיים, והרגשתי פחות או יותר כמוך. אבל היום, חצי שנה אחרי המסע אני מבין את מה שעברתי ואת המשמעות של מה שהיה שם. נכון, התמונות המזעזעות של גופות זרוקות שרואים בסרטים משאירות רושם חזק מאוד, אבל את לא נוסעת לפולין לראות את מה שיש. את נוסעת לפולין לראות את מה שאין. מה שהיה, ולא יהיה עוד. מחנות ההשמדה נראים נקיים, בקיץ צומחים שם פרחים והדשא ירוק מתמיד, מראה פסטורלי. אבל כל המטרה של המסע היא להראות - הגענו לכאן, נכדים ובנים של הדור שעבר את השואה, ואנחנו ניצחנו. עצם זה שאת מגיעה מארץ ישראל לשם בתור תלמידה, ויוצאת ממחנה ההשמדה זה כבר נצחון. זו לפחות הדעה שלי. כשהלכנו בבבירקנאו עם דגל ישראל ביד לא הרגשתי יותר גאה בחיי. ההמנון אפילו מקבל משמעות אחרת ששרים אותו בטקסים... "להיות עם חופשי בארצנו...".. ארצנו, לא במזרח אירופה הספוגה בדם ובשנאה. אני חושב שאם זה לא הגיע עד עכשיו, זה יגיע. את עוד תביני את המשמעות של המסע הזה.