חזרנו

[pf26]

חזרנו

היתה חופשה נחמדה. לא מדהימה אבל בסדר. מיטלי - משתתפת בצערך ומזדהה עם כאבך

כמוך כאבתי כשסבי נפטר, וכמוך התנחמתי בכך שהכיר את ילדי ובעיקר את בני (אותו אהב מאד).

 

[alona 9]

ברוכה השבה ../images/Emo39.gif../images/Emo139.gif../images/Emo141.gif

 

[m i t a l y]

ברוכה השבה pf... ../images/Emo39.gif

שמחה שחזרת...

ותודה לך על מילותיך

.... ובאמת אתמול נסעתי לסיום השבעה. היה קשה מאוד לי, לאבי. אבי בכה הרבה. הוא בכה אפילו בזמן ארוחת צהריים, כאשר בעלי שאל אותו אם הוא רוצה שהוא יביא לו משהו, אבי ענה לו: "כן, תביא לי את אבא שלי"

או כאשר הוא התיישב בסלון וליד ילדיו (יש לו עוד שניים בגיל ההתבגרות) הוא אמר שהוא רוצה למות

לבי נשבר...

לאחי גם כן מאוד קשה לראות את אבי במצבו. אחי הוא אדם ריאלי מאוד והוא אמר לי שסבי היה בן 92, אבל אבי חי בהכחשה מסוימת, שלו זה לא יקרה והוריו יחיו לנצח, ולכן התגובות שלו הן כאלה... ואולי אלה תגובות נורמליות ואני פשוט לא רגילה לראות את אבי במצבים כאלה?

 

[ה ר מ י נ ה]

אביך היה,כנראה, מאוד קשור לאביו.

מטבע הדברים, ככל שאדם זוכה יותר לשיבה טובה, כן גדלה ההשלמה עם העובדה שמת, כי הילדים בעצמם כבר אנשים מבוגרים עם משפחות משלהם, שבהם הם מוצאים נחמה. לפני מספר שבועות הלכה לעולמה אשה בת מעל 100, ובתה (בת למעלה מ - 80 בעצמה), אמרה שהם לא יושבים שבעה כי הם מבינים שאדם בגיל הזה נפטר, והם שמחים שהיא זכתה לאריכות ימים.

 

[m i t a l y]

אצל אבי זה כנראה הפוך ../images/Emo10.gif

 

[גלבועא]

אין דבר כזה תגובות "נורמאליות"

ישנן תגובות מוקצנות. יתכן ולפעמים תגובות קיצוניות מאוד דורשות התערבות וטיפול, אבל לטעמי ולדעתי, אדם מגיב על אובדן בצורות שונות, ויש לסעוד אותו, אם מצבו קשה כלכך, כמו של אביך. אבל, ממעט הסיפורים שסיפרת כאן על אביך עולה שדווקא זו בדיוק ההתנהגות המתאימה לו- הקצנה רגשית, ביטוי חיצוני/מוחצן לעקה הרגשית שלו.

 

[m i t a l y]

אתה כ"כ צודק...

אז למה זה כ"כ קשה לי???

 

[גלבועא]

מה קשה?

לראות את אביך במצוקתו? להתמודד עם המצוקה שלו? תראי, אני הולך לומר משהו ממש לא נחמד, ומראש מתנצל: לדעתי אביך הפך את עצמו ל"כוכב האבל והסבל", כך הוא לא רק ממקד את כל תשומת הלב בו, הוא שואב אנרגיות של אחרים ויתרה מכך, הוא לא מאפשר לאחרים לבטא את אבלם וצערם בגלל שהוא "כל כך סובל". לכן, לדעתי זה קשה לך כל כך. אני אומר את הדברים הקשים האלה כי זה מה שקרה עם חמותי כאשר בעלה נפטר, והיא לא אפשרה לאף אחת/ד לבטא את העצב על מותו, רק היא "סובלת, מסכנה" וכו' לקח לזוגתי למעלה משנה עד שהרשתה לעצמה להתחיל להתאבל באמת, עד אז היא טיפלה באומללה, שבינתיים סידרה לעצמה בעל חצי שנה אחרי שבעלה - חמי - נפטר.

 

[pf26]

חצי שנה - זה נראה מהר אבל זה לא

אומר שהיא הפסיקה להתאבל על אבי רעיתך או שכחה אותו. אולי היא לא מסוגלת לחיות לבד, ואז עדיף שיהיה מישהו שיעזור לה מאשר שתבכה ותלונן אצלכם

ולגבי מתי אנשים מרשים לעצמם להתאבל - אף אחד לא הפריע לי לבכות על אבי כשנפטר חוץ ממני. אני לא הרשיתי לעצמי להתפרק כי אני פשוט מן טיפוס כזה שחייב להיות בשליטה ובאיפוק תמיד. אולי הדבר נכון גם לגבי זוגתך שתחיה?

 

[גלבועא]

זו הדרך הידידותית לראות את הדברים

או התועלתית, בהחלט. אבל, לצערי המציאות לגמרי אחרת. בוודאי שאף אחד "לא הפריע" לזוגתי להתאבל, אבל ההקשר הציבורי והמשפחתי של האבל אינו חופף לענין הפרטי של אדם בינו לבין עצמו. באבל יש גם מרכיב ציבורי עקרוני, יש בקשה מובהקת של האבל ל"ספר את הסיפור" האישי שלו. אין סיכוי לקיים טקס-הליך-מעמד זה כאשר על בימת האבל פועל אדם אחד, אשר באופן שיטתי מושך את כל העיניים אליו. יתרה מכך, אדם שעסק במשך 7 ימים ב"כיכוב" ב"סבל" וב"אבל" לפתע "מתחתן" בזריזות מרשימה וגם "מוציא עיניים" לכל החברות האלמנות. זהו, יותר מזה יהיה כבר הלבנת פנים. אני חושב, שכמו בכל פעילות אנושית שאיננה אדם בינו לבינו יש מקום לתת ביטוי לכל הקולות הקיימים, ולא לפעול באגואיזם קיצוני, קל וחומר במצבי משבר קיצוניים. זהו

 

[m i t a l y]

../images/Emo24.gif

 

[אוהבת בייגלה]

הייתי מפרגנת

לה על תקופת האבל וגם על מציאת בן זוג.

 

[גלבועא]

את מוזמנת לפרגן לה, בהחלט ../images/Emo13.gif