חזרנו אחורה

[לולי90]

חזרנו אחורה

נדמה היה לי שהנה-יש שיפור-לא שיפור של ממש-אבל לפחות קצת עמידה על המקום-לא קדימה ולא אחורה-היום היו 10 צעדים אחורה!!! החזרנו אותה היום בבוקר-פינקנו אותה בלילה נוסף בבית-נלחצתי נורא להחזיר לבד-אבל הדרך הייתה קלה -נסעתי משם לעבודה... התקשרתי בערב"אמא-ניסיתי להתאבד"ככה היא קוראת לזה-חתכתי את היד"-אני-"מה? עוד הפעם?"-היא לא הרגישה טוב-כמובן כמו תמיד ביום ראשון אחרי הבית-ב3 הייתה בריפוי ועיסוק-לקחה מספריים והתחילה לדקור את עצמה-אמרו לי שזה לא היה חזק-הוכנסה לבידוד-אבל לא קיבלה זריקת הרגעה...כשדיברתי איתה-קול היה בסדר אבל בלב שלי צנח...כמו תמיד-היה עוד ירידה יגיעה-כבר התחלתי לחשוב על אישפוז יום-על לקנות אוטו...מתי זה כבר ישתפר?????אני לא מסוגלת כל השאריות של החיים שלי להיות במצב כזה-למלה-למטה כל הזמן-ואף פעם לא שיפור משמעותי!!!אין לי כוח-היום אני כועסת-לא יודעת על מי ועל מה-אבל כועסת-אני רוצה קצת שקט-ואני יודעת שלא אקבל-אף פעם...אני לא כועסת עליה-חס וחלילה-אני כועסת על המצב ושאני לא יכולה לעשות כלום-אין לי שום שליטה על זה....אין לי כוח אפילו לנסוע מחר-אני אבקש מבעלי...אין לי מושג עכשיו מה לעשות עם החג-אני ממש לא רוצה להוציא אותה וזה אומר-אני צריכה להשאר שם(אם יתנו לי) ואני לא רוצה-אבל אני יודעת שאני לא משאירה אותה לבד גם....אני כמו רובוט-אני לא רוצה-אבל קמה והולכת ועושה-כי זה חובה שלי ואהבה שלי כלפיה....

 

[בשבושונית]

לולי

וואו כמה קושי יש לנו בעולם עם הגוזלים שלנו החום והקיץ לא מטיב איתם בכלל גם אצל תומר יש ירידות נפשיות חזקות זה לא משהו שמאפין רק את הגוזל שלך ויש תמיד ירידות תלולות שהם חוזרים למקום שלהם אחרי ביקור של כמה ימים בבית זה כול כך מאפין אותם אסור לנו לקרוס יחד איתם אניכול כך מבינה את החוסר אונים שלך את זה שאנחכנו לא יכולים לעזור להם והלואי והינו לוקחים על עצמינו את הקושי שלהם ואת המחלה שלהם וכאלה ישארו החיים שלנו עד יום מותינו לדאוג להם להיותשם בשבילהם לתמוך לחבק וללטף כי אלה הילדים שלנו כול חלקה טובה שבנו נהרסת עם כול ירידה שלהם אבל אנחכנו מחויבים כלפיהם הם הילדים שלנו אבל את מא טובה חזקה ומקסימה ויש לך את כול הכוח שבעולם לאסוף אותה ואת עצמך ולהמשיך הלאה שהיה לך חג שמח חג מתוק חג מהנה חמודה ומאחת לך את כול הטוב שבעולם שיתגשמו כול מישאלות ליבך שהיו לנו ימים לבנים ומתוקים כמו החג הזה

 

[ד קובי]

לולי יקרה

בהחלט לא נעים המצב של נסיגה לאחור ואני מודע לקושי שאת עוברת... אבל איספי את עצמך יש בך הכח להמשיך הלאה... אני לא חושב שזה בריא בשבילך לנסוע בכל יום לבקר אותה , למרות הצורך הרגשי והאימהי שבך תני לעצמך גם את הזמן שלך... את צריכה להיות קצת עם עצמך ולהתרכז גם ביתר המשפחה ובשאר העיסוקים וההתחייבויות שלך. אסור לך לשקוע בזה עם כל הקושי נסי קצת להתעסק במשהו אחר זה ייטיב איתך... חג שמח

 

[יש פתח לתקוה]

אוי. ../images/Emo201.gif. אין לי מלים.

 

[לולי90]

לא כל כך נורא

היום דיברתי עם הרופאה שלה אז התברר שהיא לא ממש פצעה אלה יותר נכון שפשפה וזאת אפילו לא מנע מהרופאה לתת לה אישור לצאת לחג-כנראה אני הגזמתי עם התגובה שלי אתמול-היום בעלי היה ואמר שהיא לא רגועה כל כך-אבל אנחנו מוצאים אותה מחר לחג ונקווה שיהיה בסדר.לקובי-אנחנו הפסקנו לבוא כל יום-באים יום כן-יום לא בתורנות עם בעלי.

 

[sarit743]

יום כן יום לא ויום למה לא

הבנות שלנו לא גדלות עם המשפחה אלה המשפחה גודלת איתה. וככה כנראה, שאנו נצטרך להתרגל לעובדה הזו. כשהן בסדר אנחנו בסדר ולא כשלא אז גם אנחנו לא. וגם אני כמוך שומעת פוצעת וראה בעיניים "סרט". עדיף כך, מאשר הפעם האחרונה בה אמרו לי "כרכה על עצמה חבל על הצוואר" וחשבתי שום דבר ואז גיליתי את סימני שטפי הדם בצוואר ושאר ירקות. ואני יודעת הרי כמה זה קשה לשמוע ולחשוב בזמן שהדברים קורים אבל בכל זאת - בכל דבר בחיים כשמסתכלים מקרוב קרוב הכל נראה ענק ונוראי אבל כשלוקחים צעד אחורנית, זה נראה קצת פחות נורא ומפחיד. ה"הגזמות" שלך והפחד שלך מאוד מוכרים ונכונים ויש להם סיבה אמיתית, לעכשיו, מי ייתן ונדע ימים טובים יותר. חיבוק גדול ולילה טוב, שרית