חזרה לשגרה- האמנם???

[רחלי228]

חזרה לשגרה- האמנם???

אתמול "חגגתי" חודש מחוץ לבית,אני והילדים, להיות מחוץ לבית, שהפך להיות מסוכן עבורנו, נהיה ה"שגרה" עבורנו, נתקלנו באנשים מדהימים, חווינו, הפקנו לקחים, זכינו לתובנות רבות מספור. הכרנו, קשרנו קשרים, למדנו על מקומות אחרים ולמדנו יחד, לחיות "על התיקים". והיום-"חוזרים לשגרה" איך עושים את זה? איך מפסיקים את הרעד עם כל רעש חזק מדי? איך גורמים לבן הצעיר לישון שינה רציפה בלי להתעורר מעוד סיוט? והגעגועים שיגיעו לאנשים שהפכו להיות "אחינו לצרה" , איך מתמודדים איתם שיגיעו (והם יגיעו, לפי כמות הדמעות שנשפכה שם בפרידה). והפחד הגדול מכל, שכל זה יחזור על עצמו שוב?????

 

[d a n i e l s 5]

האומנם באמת????

וכמה זמן יקח לכם לחזור לאותה שגרה....... וכמה זמן יקח לרשויות לשקם אותכם...... וכמה שאלות צצות היום ...... מקווה בשבילכם .....שאני אתבדה .

 

[קורא ומבין]

לאט לאט...

מדהים השינוי של יומיים האחרונים. פתאום שקט, אין פיצוצים של רקטות נופלות, אין ריצה לממ"ד, אין אזעקות כל רבע שעה, חצי שעה... לא נוהגים בדרכים עם רדיו על "קול-חיפה" או קול הצפון כדי לדעת על אזעקות בזמן הנסיעה... לא תרים כל הזמן על מקום נוח לעצור ותעלה להתיישב בה... אבל יש עוד שרידים - כל אמבולנס חולף מקפיץ, כל דלת נטרקת מדלגת על פעימת לב. כל דגל מתנופף מרנין את הלב. כל חייל חוזר הביתה מעורר תפילת הודייה. האדרנלין ששטף את הגוף במשך חודש שלם נאכל לאיטו, והחיים חוזרים לאט לאט למסלולם - גם בתוכינו. וכמו כל תהליך - זה לוקח זמן, ואם יודעים להיות סבלניים - מצליחים. ורק דופן המכונית מרוטשת הצבע, היא עדות למה שחלף כאן בחודש האחרון, אני חושב שאמתין קצת עם התיקון.

 

[רחלי228]

שינוי של שעות ספורות..

כאילו עברתי מהפך בחיים. נכנסתי לסופר. וקניתי רק מצרכים שאפשר לארוז במהירות ולקחתם איתי , ממש ללא כוונה, רק לאחר פריקת השקיות הבנתי כמה עמוקה ה"שריטה". מקלחת מזורזת כאילו יש סיבה , הליכה מאוד מהירה , על מנת שלא לשהות באותו מקום יותר משניות ספורות (אולי זה יתרום לפיגורה...) עם זאת, כיף להיות בבית, להרגיש את המזרון שלי, לסדר את הבגדים בארונות, להריח את הריחות המוכרים..ולהתרגל מחדש לחיים שונים.

 

[קורא ומבין]

והמבטים שכל הזמן פונים לכיוון צפון?

כאילו שבאמת אפשר להבחין בטילים לפני שהם נוחתים. אבל עדיין עושים את - כבר יומיים אחרי - ועדיין תפסתי את עצמי בדרך הביתה מביט צפונה. בקופות של הסופר - ללכת לקופה הכי רחוקה מהויטרינה הגדולה... וכל הזמן חסר משהו... נכון - הירי של התותחים מהצד שלנו, בקונצרט של חודש שלם - ופתאום דממה - אין את הצליל הזה שמכניס את עור התוף וממלא את הריאות ולוחץ אותן. אני דווקא הקפדתי לא לצאת מכאן - המשכתי לגור כאן בבית שלי, גם אחרי שרקטה נחתה בחדר השינה של הבית הסמוך לי, המשכתי לצאת בכל בוקר לעבודה ולחזור בכל אחר צהריים או ערב הביתה. היה לי חשוב לומר "אני כאן ולא תגרשו אותי!" אבל זה ללא ספק קל הרבה יותר כשהילדים שלי אינם גרים איתי כאן. היום - הם הגיעו בפעם הראשונה שוב - אחרי המלחמה

נדהמו מהבית שנפגע, אבל תוך שניה - כאילו מעולם לא נעדרו.

 

[רחלי228]

ומחר - לעבודה . אני מתה מפחד

הטילים הראשונים שנחתו על חיפה. פגעו בדיוק שם..כשהייתי בדרכי לעבודה. המקום לא מוגן והחשש גדול. כאילו, אם הכל יתחיל מחדש.....וואלה, ממש התחרפנתי במלחמה הזו.

 

[EFRATY10]

גם אני שבתי אתמול לעבודה

אחרי חודש שלא עבדתי בגלל המצב הבטחוני. והאיזור בו אני עובדת גם נפגע מהקטיושות. צריך לקוות לטוב.