Apocalyptica81
New member
חוקי הכוורת
די ברור שהייתה לך ילדות עשוקה. ילד שמנת, נסיך הבית, קיבלת את כל מה שרצית בשניה שביקשת- מגלידה ועד מכונית חדשה.
מעולם לא סירבו לך, ועל עונש לא היה אפילו ניתן לדבר. פלא שגדלת מפונק?
גם מבחינת נשים מעולם לא נאלצת לשחק את חוקי המשחק הסטנדרטיים, כל מי שרצית נפלה לזרועותיך מסנוורת.
אולי לכן כשניערתי אותך ממני במשרד שבו עבדנו נראית כאילו סטרו לך.
את השמועות על השותף הפרפר כבר שמעתי מהרגע הראשון, ולא הייתה אישה שלא קטפת, מפקידות ועד נשים של הלקוחות.
בפעם הראשונה שהתחלת לקשקש על הרכב היוקרתי שאתה שוקל לקנות הנהנתי וחזרתי לתקתק במחשב. כששפכת על החליפה שלך קפה זרקתי לך מרחוק מגבונים ונתתי למזכירה השניה לשפשף אותך בשירותים.
אחרי חודש של חיזור עקר עצרת אותי במגרש החניה ושאלת אותי מה הבעיה שלי. אמרתי לו שאני אלרגית לשוויצרים ולדבורים. "דבורים?" שאלת, ועניתי לך שהכוונה לכאלה שעוקצים ונעלמים.
אתה צחקת, אבל ראיתי שאתה נפגעת. נפרדתי ונסעתי לדרכי.
מחיזור מופגן עברת להתעלמות מוחלטת ואני שמחתי שאני לא צריכה להכנס לרשימת הכיבושים שלך כדי להתקדם בעבודה. אחרי ההתעלמות עברת להצקות-המכתב לא מודפס טוב, הדואר יצא באיחור, הארוחה שהזמנת לא כפי שביקשת.
נשמתי עמוק, אבל הכעס ביעבע בי, כמו נהר של לבה מתחת לקרקע יציבה.
יום אחד כשנשארתי מאוחר להוציא הר של הדפסות שפסלת בדיו אדום קראת לי למשרד. התייצבתי בחוסר רצון ואתה, תוך משחק באטב מעוקם התנצלת על ההתנהגות שלך. אמרת שמהיום תעזוב אותי בשקט כי ברור שאני לא בקטע. "בקטע של מה?" שאלתי, ואתה ענית "של גברים, כמובן". אידיוט.
צחקתי תוך החלטה להפתיע אותך בהזדמנות הראשונה.
לעומתך, השותפה השניה, הייתה ממש מקסימה. רווקה מבריקה ומזדקנת, שהקדישה את חייה למשרד.
לא היה קשה לקרוא את המבטים שלה דרך חרכי ההצללה כשבאתי עם מחשוף או נאבקתי במחורר הענקי בחדר התיוק. דאגתי להתקל בה בכל הזדמנות ולהשאר מאוחר כשנשארה גם היא.
סוף סוף, יום אחד הצלחנו להשאר רק שתינו ולא לקח הרבה עד שנכנסתי למשרדה והתיישבתי על שולחנה ללבן את העניינים. לא אשכח את המבט המופתע שלך כשלגמרי במקרה הביפר שלך זימן אותך למשרד ומצאת את השותפה שלך אוכלת אותי על שולחנה, יונקת ומזיינת אותי עם האצבעות כאילו אני מנת גורמה.
היא הייתה כל כך מרוכזת שלא הבחינה בך, אבל אני הבחנתי. שלחתי אליך נשיקה הפוכה כשאני שוכבת על שולחנה עם רגליים פתוחות.
דבורה אמנם עוקצת, אבל הצרעה גם נשארת להנות אחרי העקיצה
די ברור שהייתה לך ילדות עשוקה. ילד שמנת, נסיך הבית, קיבלת את כל מה שרצית בשניה שביקשת- מגלידה ועד מכונית חדשה.
מעולם לא סירבו לך, ועל עונש לא היה אפילו ניתן לדבר. פלא שגדלת מפונק?
גם מבחינת נשים מעולם לא נאלצת לשחק את חוקי המשחק הסטנדרטיים, כל מי שרצית נפלה לזרועותיך מסנוורת.
אולי לכן כשניערתי אותך ממני במשרד שבו עבדנו נראית כאילו סטרו לך.
את השמועות על השותף הפרפר כבר שמעתי מהרגע הראשון, ולא הייתה אישה שלא קטפת, מפקידות ועד נשים של הלקוחות.
בפעם הראשונה שהתחלת לקשקש על הרכב היוקרתי שאתה שוקל לקנות הנהנתי וחזרתי לתקתק במחשב. כששפכת על החליפה שלך קפה זרקתי לך מרחוק מגבונים ונתתי למזכירה השניה לשפשף אותך בשירותים.
אחרי חודש של חיזור עקר עצרת אותי במגרש החניה ושאלת אותי מה הבעיה שלי. אמרתי לו שאני אלרגית לשוויצרים ולדבורים. "דבורים?" שאלת, ועניתי לך שהכוונה לכאלה שעוקצים ונעלמים.
אתה צחקת, אבל ראיתי שאתה נפגעת. נפרדתי ונסעתי לדרכי.
מחיזור מופגן עברת להתעלמות מוחלטת ואני שמחתי שאני לא צריכה להכנס לרשימת הכיבושים שלך כדי להתקדם בעבודה. אחרי ההתעלמות עברת להצקות-המכתב לא מודפס טוב, הדואר יצא באיחור, הארוחה שהזמנת לא כפי שביקשת.
נשמתי עמוק, אבל הכעס ביעבע בי, כמו נהר של לבה מתחת לקרקע יציבה.
יום אחד כשנשארתי מאוחר להוציא הר של הדפסות שפסלת בדיו אדום קראת לי למשרד. התייצבתי בחוסר רצון ואתה, תוך משחק באטב מעוקם התנצלת על ההתנהגות שלך. אמרת שמהיום תעזוב אותי בשקט כי ברור שאני לא בקטע. "בקטע של מה?" שאלתי, ואתה ענית "של גברים, כמובן". אידיוט.
צחקתי תוך החלטה להפתיע אותך בהזדמנות הראשונה.
לעומתך, השותפה השניה, הייתה ממש מקסימה. רווקה מבריקה ומזדקנת, שהקדישה את חייה למשרד.
לא היה קשה לקרוא את המבטים שלה דרך חרכי ההצללה כשבאתי עם מחשוף או נאבקתי במחורר הענקי בחדר התיוק. דאגתי להתקל בה בכל הזדמנות ולהשאר מאוחר כשנשארה גם היא.
סוף סוף, יום אחד הצלחנו להשאר רק שתינו ולא לקח הרבה עד שנכנסתי למשרדה והתיישבתי על שולחנה ללבן את העניינים. לא אשכח את המבט המופתע שלך כשלגמרי במקרה הביפר שלך זימן אותך למשרד ומצאת את השותפה שלך אוכלת אותי על שולחנה, יונקת ומזיינת אותי עם האצבעות כאילו אני מנת גורמה.
היא הייתה כל כך מרוכזת שלא הבחינה בך, אבל אני הבחנתי. שלחתי אליך נשיקה הפוכה כשאני שוכבת על שולחנה עם רגליים פתוחות.
דבורה אמנם עוקצת, אבל הצרעה גם נשארת להנות אחרי העקיצה
