חופש או משמעות?
עד גיל 18 חיי ומשמעותם היו לי ברורים ביותר. בתור דתי מתבגר החיים היו לי הרבה יותר פשוטים מאשר אם הייתי סובל את כל אותם שאלות ותהיות קיומיות בתור חילוני. לחיי היתה משמעות ותוכן ברורים מאד, שהוכתבו בצורה די פסקנית מספרי ההלכה האמונה והמוסר, ואני ידעתי שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, ושאנו קיימים כדי לעבוד את ה´. לקראת סוף הישיבה התיכונית התחילו הספקות, אך ידעתי שכשאגיע לישיבה הגבוהה כל הבעיות יפתרו ואמצא מנוחה לנפשי בחיק היהדות. אך לא כך היה. והספקות שהתחילו בישיבה התיכונית רק התעצמו והתרבו, עד שחדלו מלהיות ספקות והפכו לכפירה ממש, והחלטתי לעזוב את הדת, לעזוב את הישיבה, ולעשות את מה שכל בחור בגילי במדינת ישראל עושה ולהתגייס לצה"ל. יכולתי להמשיך ולדחות את הגיוס כשאני על תקן "תורתו אומנותו" מבחינת הצבא, אך לא רציתי לחיות בשקר, ולא היתה לי שום שאיפה לשקר לאחרים. אז באותו היום שעזבתי את הישיבה הלכתי ללשכת הגיוס, חתמתי ויתור על מעמד "תורתו אומנותו" וקבלתי צו גיוס למספר חודשים אח"כ. התגייסתי לשירות קרבי, ומצאתי את עצמי, לא במודע, תחת משמעות חדשה לחיי. שרתתי כחייל פשוט, לא מפקד ולא ביחידה מובחרת, אבל הידיעה שאני תופס חלק ממערך ההגנה של מדינת ישראל אכן נותנת משמעות ותפקיד לחיי. שלא תבינו לא נכון, שנאתי את הצבא, שנאתי את זה שאין לי שום מקום לבחירה משלי, שהכל מוכתב לי ושיש אנשים שמוסמכים ואחראים על חיי, ופשוט ספרתי את הימים בציפיה לסוף, בציפיה לחופש שכל כך ייחלתי לו, חופש שמעולם לא היה לי, מכיוון שעד הצבא הייתי מחויב לאלוהים, ומהצבא אני מחויב למפקדיי. והנה, ספירת הימים הלכה והתמעטה, והנה הימים שנותרו קרבים יותר ויותר אל האפס, והנה החופש מגיע!! אבל בנוסף לאותה הרגשת אושר שציפיתי לה כשיבוא החופש הסתננה לה הרגשה נוראית, רגש שגורם לאנשים חלשים להתאבד, רגש שליווה את החופש המיוחל - תחושת ריקנות איומה. פתאום מצאתי את עצמי ללא משמעות לחיי, יותר חיי אינם כלי לשרת את האל, יותר חיי אינם חומת המגן בין מדינת ישראל לאויביה, חיי ריקים, חלולים, שלי בלבד, אבל מה תועלת בהם?! בשבוע שעבר הגעתי ליחידה שלי להזדכות על ציוד ולהפרד מ"אחיי לנשק" משלושת השנים האחרונות. היחידה שלי בשבוע הבא יורדת לקו בעזה, ואני הולך הביתה. הם ממשיכים במשימתם, ואני, מה עם משימתי שלי? מהי? אולי היא כלל איננה קיימת? באותו יום בערב השתתפתי בחתונה של אחד מחבריי הדתיים, וראיתי את כל אותם אנשים מהעבר, אנשים שנשארו במקום אותו עזבתי. וראיתי אותם רוקדים, ´נהנים מקדושת הרגע´, שמעתי אותם מדברים על מלחמות ה´ ועל קדושת הארץ, וקינאתי בהם. חייהם כל כך פשוטים, עם תוכן ומשמעות, אולי תוכן שיקרי, אבל אולי עדיף לחיות בשקר מאשר לחיות בואקום? האם באמת אין מחיר לחופש, או אולי אני משלם מחיר הרבה יותר מדי כבד? אולי עדיפים חיים ללא חופש, חיים תחת מרות רבנים ופסקי הלכה, או חיים תחת מרות קצינים ופקודות, אך חיים מלאי משמעות, עם מטרה ומשימה, עם עולם הבא ומשהו שבשבילו שווה למות, ולכן גם יש למה לחיות. אני יודע שאני לא הראשון ששואל שאלות כאלה, אבל שאלות אלו באמת מציקות לי, הייתי רוצה לקרוא את תגובותיכם.
עד גיל 18 חיי ומשמעותם היו לי ברורים ביותר. בתור דתי מתבגר החיים היו לי הרבה יותר פשוטים מאשר אם הייתי סובל את כל אותם שאלות ותהיות קיומיות בתור חילוני. לחיי היתה משמעות ותוכן ברורים מאד, שהוכתבו בצורה די פסקנית מספרי ההלכה האמונה והמוסר, ואני ידעתי שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, ושאנו קיימים כדי לעבוד את ה´. לקראת סוף הישיבה התיכונית התחילו הספקות, אך ידעתי שכשאגיע לישיבה הגבוהה כל הבעיות יפתרו ואמצא מנוחה לנפשי בחיק היהדות. אך לא כך היה. והספקות שהתחילו בישיבה התיכונית רק התעצמו והתרבו, עד שחדלו מלהיות ספקות והפכו לכפירה ממש, והחלטתי לעזוב את הדת, לעזוב את הישיבה, ולעשות את מה שכל בחור בגילי במדינת ישראל עושה ולהתגייס לצה"ל. יכולתי להמשיך ולדחות את הגיוס כשאני על תקן "תורתו אומנותו" מבחינת הצבא, אך לא רציתי לחיות בשקר, ולא היתה לי שום שאיפה לשקר לאחרים. אז באותו היום שעזבתי את הישיבה הלכתי ללשכת הגיוס, חתמתי ויתור על מעמד "תורתו אומנותו" וקבלתי צו גיוס למספר חודשים אח"כ. התגייסתי לשירות קרבי, ומצאתי את עצמי, לא במודע, תחת משמעות חדשה לחיי. שרתתי כחייל פשוט, לא מפקד ולא ביחידה מובחרת, אבל הידיעה שאני תופס חלק ממערך ההגנה של מדינת ישראל אכן נותנת משמעות ותפקיד לחיי. שלא תבינו לא נכון, שנאתי את הצבא, שנאתי את זה שאין לי שום מקום לבחירה משלי, שהכל מוכתב לי ושיש אנשים שמוסמכים ואחראים על חיי, ופשוט ספרתי את הימים בציפיה לסוף, בציפיה לחופש שכל כך ייחלתי לו, חופש שמעולם לא היה לי, מכיוון שעד הצבא הייתי מחויב לאלוהים, ומהצבא אני מחויב למפקדיי. והנה, ספירת הימים הלכה והתמעטה, והנה הימים שנותרו קרבים יותר ויותר אל האפס, והנה החופש מגיע!! אבל בנוסף לאותה הרגשת אושר שציפיתי לה כשיבוא החופש הסתננה לה הרגשה נוראית, רגש שגורם לאנשים חלשים להתאבד, רגש שליווה את החופש המיוחל - תחושת ריקנות איומה. פתאום מצאתי את עצמי ללא משמעות לחיי, יותר חיי אינם כלי לשרת את האל, יותר חיי אינם חומת המגן בין מדינת ישראל לאויביה, חיי ריקים, חלולים, שלי בלבד, אבל מה תועלת בהם?! בשבוע שעבר הגעתי ליחידה שלי להזדכות על ציוד ולהפרד מ"אחיי לנשק" משלושת השנים האחרונות. היחידה שלי בשבוע הבא יורדת לקו בעזה, ואני הולך הביתה. הם ממשיכים במשימתם, ואני, מה עם משימתי שלי? מהי? אולי היא כלל איננה קיימת? באותו יום בערב השתתפתי בחתונה של אחד מחבריי הדתיים, וראיתי את כל אותם אנשים מהעבר, אנשים שנשארו במקום אותו עזבתי. וראיתי אותם רוקדים, ´נהנים מקדושת הרגע´, שמעתי אותם מדברים על מלחמות ה´ ועל קדושת הארץ, וקינאתי בהם. חייהם כל כך פשוטים, עם תוכן ומשמעות, אולי תוכן שיקרי, אבל אולי עדיף לחיות בשקר מאשר לחיות בואקום? האם באמת אין מחיר לחופש, או אולי אני משלם מחיר הרבה יותר מדי כבד? אולי עדיפים חיים ללא חופש, חיים תחת מרות רבנים ופסקי הלכה, או חיים תחת מרות קצינים ופקודות, אך חיים מלאי משמעות, עם מטרה ומשימה, עם עולם הבא ומשהו שבשבילו שווה למות, ולכן גם יש למה לחיות. אני יודע שאני לא הראשון ששואל שאלות כאלה, אבל שאלות אלו באמת מציקות לי, הייתי רוצה לקרוא את תגובותיכם.
