חוסר מוטיבציה
אני חוששת שיש לי בעיה ועל כן חשוב לי לשמוע דעות שונות לגביה: אני בת 29. אם לילד בן 4 , בעלת תואר שני. נשואה. עד לפני מס´ חודשים חייתי במרוץ מטורף: לימודים, עבודה, פעוט, בית ובעל. עד שהבנתי שאני משלמת מחיר יקר מדי מבחינת בריאות נפשי והאוירה בבית. הייתי עצבנית, חסרת סבלנות ודכאונית. ואז סיימתי את התואר השני, התפטרתי ממקום העבודה ששחק אותי במשך שלוש שנים (ניהול מעון יום) ופשוט נשארתי בבית וטעמתי מהו חופש וחיים ללא מתח. אני חודשיים בבית, מרגישה שאני פורחת, מגשימה שאיפות רגשיות, נהנית באמת מהילד שלי, מפנקת את בעלי במסא´גים ומאכלים טעימים, בקיצור - מ א ו ש ר ת!!!. הבעיה שלי היא שאני תוהה מדוע איני מרגישה מוטיבציה להתפתח מבחינה מקצועית. היה לי כיף ללמוד באוניברסיטה במשך 7 שנים ואני מוכנה לחזור ללמוד תואר נוסף, אבל, אין לי מוטיבציה לחזור לשוק העבודה, עם כל המתח הכרוך בו.אני לא מוצאת בעבודה סיפוק שמצדיק את המחיר הנפשי. אני מרגישה מעין פסיביות ודחף להישאר בעמדת "נירוואנה" כפי שפרויד קרא לזה. זאת בניגוד למה שאני רואה אצל חברותיי - נשים צעירות שמקדישות את כל כולן כמעט לקריירה, במקביל לגידול ילדים, כפי שטבעי שיעשו נשים בגילאים שכל כך חשובים ומשמעותיים לבנייה העצמית. ואני חושבת לעצמי - את חכמה, אז איך יתכן שאין לך מוטיבציה לעשות "משהו" עם עצמך? חוששת להתעורר עוד כמה שנים ולהרגיש ש"התבזבזתי" מכיוון שלא השקעתי מספיק בעבודה ואז יהיה קצת מאוחר מדי וחבל. מה פשר חוסר המוטיבציה שלי????? זה ממש מפחיד אותי. בנוסף, אני חוששת שהמצב שאיני תורמת לפרנסה ישפיע לרעה על יחסיי עם בעלי, מכיוון שהוא חרד תמיד לגבי המצב הכספי. הוא מרוויח משכורת יפה אך לא מספיק בשביל שנתקיים שלושתנו ממנה ברמה שתשביע את רצוננו.(מינוס שהולך ותופח). אמנם אני עובדת בעבודה חלקית - מרצה יומיים בשבוע במכללה, אך השכר כמעט ולא מורגש. אני מרגישה רגשות אשם בכך שאיני עובדת קשה ע"מ להכניס יותר כסף ולסייע בכך לבעלי כמפרנס. אני גם יודעת, מנסיוני, שאם אעבוד רק בשביל הכסף, כלומר בשביל בעלי, זה יגביר את המתיחות, על כן זה אינו פתרון מתאים. האם אני נשמעת בטלנית? פרזיטית? האם בעלי יפסיק להעריך ולאהוב אותי בגלל שאיני ממלאה את "חובתי" המודרנית כמקור פרנסה נוסף? ומה לגבי חוסר המוטיבציה הבסיסי שלי לעשות "משהו" עם עצמי מבחינה מקצועית? האם זה נורמלי/לא נורמלי? יחלוף לבד אולי? למה זה יכול להיות קשור? אשמח על כל תגובה, במיוחד דעות גברים בעניין זה. תודה.
אני חוששת שיש לי בעיה ועל כן חשוב לי לשמוע דעות שונות לגביה: אני בת 29. אם לילד בן 4 , בעלת תואר שני. נשואה. עד לפני מס´ חודשים חייתי במרוץ מטורף: לימודים, עבודה, פעוט, בית ובעל. עד שהבנתי שאני משלמת מחיר יקר מדי מבחינת בריאות נפשי והאוירה בבית. הייתי עצבנית, חסרת סבלנות ודכאונית. ואז סיימתי את התואר השני, התפטרתי ממקום העבודה ששחק אותי במשך שלוש שנים (ניהול מעון יום) ופשוט נשארתי בבית וטעמתי מהו חופש וחיים ללא מתח. אני חודשיים בבית, מרגישה שאני פורחת, מגשימה שאיפות רגשיות, נהנית באמת מהילד שלי, מפנקת את בעלי במסא´גים ומאכלים טעימים, בקיצור - מ א ו ש ר ת!!!. הבעיה שלי היא שאני תוהה מדוע איני מרגישה מוטיבציה להתפתח מבחינה מקצועית. היה לי כיף ללמוד באוניברסיטה במשך 7 שנים ואני מוכנה לחזור ללמוד תואר נוסף, אבל, אין לי מוטיבציה לחזור לשוק העבודה, עם כל המתח הכרוך בו.אני לא מוצאת בעבודה סיפוק שמצדיק את המחיר הנפשי. אני מרגישה מעין פסיביות ודחף להישאר בעמדת "נירוואנה" כפי שפרויד קרא לזה. זאת בניגוד למה שאני רואה אצל חברותיי - נשים צעירות שמקדישות את כל כולן כמעט לקריירה, במקביל לגידול ילדים, כפי שטבעי שיעשו נשים בגילאים שכל כך חשובים ומשמעותיים לבנייה העצמית. ואני חושבת לעצמי - את חכמה, אז איך יתכן שאין לך מוטיבציה לעשות "משהו" עם עצמך? חוששת להתעורר עוד כמה שנים ולהרגיש ש"התבזבזתי" מכיוון שלא השקעתי מספיק בעבודה ואז יהיה קצת מאוחר מדי וחבל. מה פשר חוסר המוטיבציה שלי????? זה ממש מפחיד אותי. בנוסף, אני חוששת שהמצב שאיני תורמת לפרנסה ישפיע לרעה על יחסיי עם בעלי, מכיוון שהוא חרד תמיד לגבי המצב הכספי. הוא מרוויח משכורת יפה אך לא מספיק בשביל שנתקיים שלושתנו ממנה ברמה שתשביע את רצוננו.(מינוס שהולך ותופח). אמנם אני עובדת בעבודה חלקית - מרצה יומיים בשבוע במכללה, אך השכר כמעט ולא מורגש. אני מרגישה רגשות אשם בכך שאיני עובדת קשה ע"מ להכניס יותר כסף ולסייע בכך לבעלי כמפרנס. אני גם יודעת, מנסיוני, שאם אעבוד רק בשביל הכסף, כלומר בשביל בעלי, זה יגביר את המתיחות, על כן זה אינו פתרון מתאים. האם אני נשמעת בטלנית? פרזיטית? האם בעלי יפסיק להעריך ולאהוב אותי בגלל שאיני ממלאה את "חובתי" המודרנית כמקור פרנסה נוסף? ומה לגבי חוסר המוטיבציה הבסיסי שלי לעשות "משהו" עם עצמי מבחינה מקצועית? האם זה נורמלי/לא נורמלי? יחלוף לבד אולי? למה זה יכול להיות קשור? אשמח על כל תגובה, במיוחד דעות גברים בעניין זה. תודה.