חומר לדיון.
זה משהו שחשבתי עליו כל היום וההודעה של דויד גרמה לי לחשוב עליו עוד קצת. מישהו קרא את באדולינה? מישהו קרא את להרגיש טוב הספר? זה שעליו בוסס במקור הפורום? בשני הספרים הללו יש איזשהח מגמה שאני לא ממש יודע איך להתייחס אליה: האושר שלנו לא תלוי באחרים, נכון? אני חושב שעל זה כולנו מסכימים. אבל מה קורה כשהאושר שלנו והאושר של האחר מתנגשים? מכירים את השיר "אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני? אם כן, אז אני חושב לעצמי דבר כזה: היא אוהבת אותו, האושר שלו חשוב לה, היא היתה מאושרת איתו, ובכל זאת היא עוזבת אותו, פוגעת בו, גורמת לו נזק נפשי בל יתואר שלא לדבר על פגיעה סופנית ביחסיו העתידיים עם כל אישה שהיא אי פעם, וכל זה רק כדי להיות משוכנעת שהיא לא מפסידה אושר גדול יותר ממה שיש לה איתו. מה דעתכם? זה מוסרי? זה מותר? זה בסדר? אני לא ממש יודע מה אני חושב על זה. מצד אחד, האושר שלנו צריך להיות המטרה העליונה שלנו וכמה שיותר ממנו. מצד שני, האם מותר לנו להקריב את האושר שלנו למען אושרו של אחר, והאם מותר לנו להקריב את האושר של אחר למען האושר שלנו? מה אתם אומרים?
זה משהו שחשבתי עליו כל היום וההודעה של דויד גרמה לי לחשוב עליו עוד קצת. מישהו קרא את באדולינה? מישהו קרא את להרגיש טוב הספר? זה שעליו בוסס במקור הפורום? בשני הספרים הללו יש איזשהח מגמה שאני לא ממש יודע איך להתייחס אליה: האושר שלנו לא תלוי באחרים, נכון? אני חושב שעל זה כולנו מסכימים. אבל מה קורה כשהאושר שלנו והאושר של האחר מתנגשים? מכירים את השיר "אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני? אם כן, אז אני חושב לעצמי דבר כזה: היא אוהבת אותו, האושר שלו חשוב לה, היא היתה מאושרת איתו, ובכל זאת היא עוזבת אותו, פוגעת בו, גורמת לו נזק נפשי בל יתואר שלא לדבר על פגיעה סופנית ביחסיו העתידיים עם כל אישה שהיא אי פעם, וכל זה רק כדי להיות משוכנעת שהיא לא מפסידה אושר גדול יותר ממה שיש לה איתו. מה דעתכם? זה מוסרי? זה מותר? זה בסדר? אני לא ממש יודע מה אני חושב על זה. מצד אחד, האושר שלנו צריך להיות המטרה העליונה שלנו וכמה שיותר ממנו. מצד שני, האם מותר לנו להקריב את האושר שלנו למען אושרו של אחר, והאם מותר לנו להקריב את האושר של אחר למען האושר שלנו? מה אתם אומרים?