חומות של תקווה...
ירושליים של זהב, העיר העתיקה, לעמוד על החומות הגבוהות, לראות את הנוף הפרוש מטה, לחוש על הפנים את הרוח הקרירה, לדעת שהפן שלי נהרס ולדמיין את העבר...את המלחמות האדירות בין עשרות אלפי חיילים שנלחמו על כיבוש העיר המדהימה הזו. נותן לדמיוני (המפותח יש לציין...) לעוף קדימה, לנסות ולתאר את שהיה... עשרות אלפי גברים עומדים בשורות סדורות מסתכלים למעלה על החומה הגבוהה, מתבוננים על האנשים הקטנים שעומדים עם חניתות מוכנות, חצים חדים וברק בעיניים..על האויב.מתגעגעים לילדים הקטנים ולנשים הנאות שהם השאירו מאחור, תוהים אם הם ייפגשו שוב פעם... רואים את הבליסטראות האדירות מניפות אל על אבנים עגולות, גדולות וכבדות לעבר אותם אנשים קטנים, מבועתים, שרצים הצידה וכמו נמלים קטנות מנסים להתחמק ממכת האבן.רעש התופים וקול רקיעות הרגליים כשמקבלים את הפקודה לנוע קדימה... החצאיות המשוריינות של הלוחמים נגד הקור הירושלמי ..נו באמת..הקור החודרני הזה שחודר תחת השריון, אני מניח שאז לא היו גרביונים והמלחמה היחידה נגד הקור היה לא להוריד שערות (ממש גן עדן לגרוזינים, גיהנום למורטים בפוטנציה) מדמיין שיחה בין שני הומואים באוהל, לפני היציאה לקרב: "אתה מתכוון ללבוש תחתונים" "לא! אני אוהב להרגיש טבעי..מי כמוך יודע את זה.." "מעולה..אני מתכוון לצעוד מאחורייך..." "שלא יעמוד לך...אל תשכח מה היה פעם קודמת.." בתור צנחן שהגדוד שלו תפס את גבעת התחמושת, שכבש את ירושלים העתיקה, בתור אחד שמכיר מקרוב את תורת הלחימה של צה"ל, של צבא מודרני, אני לא יכול שלא להתפעם מהלחימה אז...היום כל טירון מושתן שיודע ללחוץ על ההדק יכול להרוג בירייה בודדת, מרחוק, את אלוף האלופים בצבא שכנגד. אז..זה לא היה קורה! האימונים, כוח הזרוע, הלחימה פנים אל פנים, הידיעה שבשביל להרוג אותך צריכים להתקרב עד אלייך..וההתקרבות הזו תלויה רק בך! להסתער לתוך בליל האנשים עם חרב מונפת בידך...זה אני הוא...מדהים, האומץ, ההקרבה. היום מקסימום אתה חוטף כדור, רסיס, מוקש...אבל אתה לא חוטף סכין בבטן או חץ במצח, או שמן רותח שנשפך מסיר גדול שניצב על חומה מעל שער הכניסה לעיר..לירושלים.. רק לחשוב על הסיטואציה, סיר ענק של שמן רותח, מבעבע, איזה מזוקן עם כיפה יושב על סולם, מתכופף לתוך הסיר המהביל בידיו המסוקסקות מצקת גדולה, מערבב את השמן השרוף, מסתכל על עשרות הנוכרים עם החצאיות המשוריינות, תוהה כמה מהם בלי תחתונים, יודע שאוטוטו הם יגיעו לשער, יודע שאז הוא ישפוך עליהם את הנוזל החם. איך בכלל אוספים כל כך הרבה שמן? אני מתאר לעצמי שרב העיר בטח עמד באותו מקום שאני עומד, צועק: "מי ללזניה אליי...מי לסופגנייה אליי...מי ללביבות אליי..." וכך במשך כמה ימים נאסף אותו השמן, מתוך ממחבתות של תושבים מדושנים שטיגנו לזניות, לביבות וסופגניות (כבר אז היו סופגניות...נשבע לכם) חצים עפים בשריקה מאיימת, רעם התופים, צעקות של אנשים פגועים, דממת הנופלים, צבא האויב מתקרב לשער, צעד אחר צעד, תפילה נוגה, עצובה, בלב הנשים בין החומות (אז כל הגברים נלחמו...חילוניים לצד חרדים...כן, אני בחור אופטימי..יודע..) כמה עשרות חיילים חסונים כשבידם אייל ברזל, ראשו מוטה קדימה, מוכן לנגוח בחומה הבצורה, מכה אחר מכה, עפר נופל, חתיכות אבן מתפזרות, השער עדיין עומד, מקבל את המכות הניתכות עליו בהכנעה, מסתכל למעלה מנסה לאותת למזוקן עם השמן..עכשיו! המזוקן מסתכל מטה, נד בראשו, ושופך את השמן הרותח על ראשי האנשים למטה, צעקות נוראות נשמעות, אנשים שרופים, דביקים, מתפזרים, כשאחד מהם חוטף את הסיר עצמו בראש... הנה השיחה בבית החולים, אחרי הקרב: "אמרתי לך ללבוש תחתונים!" "בחיים אני לא אצא למלחמה בלי תחתונים יותר..מבטיח!" "תראה איך הוא נראה..." "מה אני אעשה? מה?" "תירגע...אני מצלצל לצער בעלי חיים" החומה לא נפרצה! היא תיפרץ לאחר 3 שנים שבהם אנשים בתוך אותה חומה יאכלו אחד את השני, מרעב. להזכירכם, חורבן בית שני התרחש בגלל שנאת חינם... אני מסתכל היום ימינה ושמאלה ורואה את אותה שנאת חינם, בין חילוניים לדתיים, בין ותיקים לעולים, בין יהודים ליהודים... ואני מפחד!
ירושליים של זהב, העיר העתיקה, לעמוד על החומות הגבוהות, לראות את הנוף הפרוש מטה, לחוש על הפנים את הרוח הקרירה, לדעת שהפן שלי נהרס ולדמיין את העבר...את המלחמות האדירות בין עשרות אלפי חיילים שנלחמו על כיבוש העיר המדהימה הזו. נותן לדמיוני (המפותח יש לציין...) לעוף קדימה, לנסות ולתאר את שהיה... עשרות אלפי גברים עומדים בשורות סדורות מסתכלים למעלה על החומה הגבוהה, מתבוננים על האנשים הקטנים שעומדים עם חניתות מוכנות, חצים חדים וברק בעיניים..על האויב.מתגעגעים לילדים הקטנים ולנשים הנאות שהם השאירו מאחור, תוהים אם הם ייפגשו שוב פעם... רואים את הבליסטראות האדירות מניפות אל על אבנים עגולות, גדולות וכבדות לעבר אותם אנשים קטנים, מבועתים, שרצים הצידה וכמו נמלים קטנות מנסים להתחמק ממכת האבן.רעש התופים וקול רקיעות הרגליים כשמקבלים את הפקודה לנוע קדימה... החצאיות המשוריינות של הלוחמים נגד הקור הירושלמי ..נו באמת..הקור החודרני הזה שחודר תחת השריון, אני מניח שאז לא היו גרביונים והמלחמה היחידה נגד הקור היה לא להוריד שערות (ממש גן עדן לגרוזינים, גיהנום למורטים בפוטנציה) מדמיין שיחה בין שני הומואים באוהל, לפני היציאה לקרב: "אתה מתכוון ללבוש תחתונים" "לא! אני אוהב להרגיש טבעי..מי כמוך יודע את זה.." "מעולה..אני מתכוון לצעוד מאחורייך..." "שלא יעמוד לך...אל תשכח מה היה פעם קודמת.." בתור צנחן שהגדוד שלו תפס את גבעת התחמושת, שכבש את ירושלים העתיקה, בתור אחד שמכיר מקרוב את תורת הלחימה של צה"ל, של צבא מודרני, אני לא יכול שלא להתפעם מהלחימה אז...היום כל טירון מושתן שיודע ללחוץ על ההדק יכול להרוג בירייה בודדת, מרחוק, את אלוף האלופים בצבא שכנגד. אז..זה לא היה קורה! האימונים, כוח הזרוע, הלחימה פנים אל פנים, הידיעה שבשביל להרוג אותך צריכים להתקרב עד אלייך..וההתקרבות הזו תלויה רק בך! להסתער לתוך בליל האנשים עם חרב מונפת בידך...זה אני הוא...מדהים, האומץ, ההקרבה. היום מקסימום אתה חוטף כדור, רסיס, מוקש...אבל אתה לא חוטף סכין בבטן או חץ במצח, או שמן רותח שנשפך מסיר גדול שניצב על חומה מעל שער הכניסה לעיר..לירושלים.. רק לחשוב על הסיטואציה, סיר ענק של שמן רותח, מבעבע, איזה מזוקן עם כיפה יושב על סולם, מתכופף לתוך הסיר המהביל בידיו המסוקסקות מצקת גדולה, מערבב את השמן השרוף, מסתכל על עשרות הנוכרים עם החצאיות המשוריינות, תוהה כמה מהם בלי תחתונים, יודע שאוטוטו הם יגיעו לשער, יודע שאז הוא ישפוך עליהם את הנוזל החם. איך בכלל אוספים כל כך הרבה שמן? אני מתאר לעצמי שרב העיר בטח עמד באותו מקום שאני עומד, צועק: "מי ללזניה אליי...מי לסופגנייה אליי...מי ללביבות אליי..." וכך במשך כמה ימים נאסף אותו השמן, מתוך ממחבתות של תושבים מדושנים שטיגנו לזניות, לביבות וסופגניות (כבר אז היו סופגניות...נשבע לכם) חצים עפים בשריקה מאיימת, רעם התופים, צעקות של אנשים פגועים, דממת הנופלים, צבא האויב מתקרב לשער, צעד אחר צעד, תפילה נוגה, עצובה, בלב הנשים בין החומות (אז כל הגברים נלחמו...חילוניים לצד חרדים...כן, אני בחור אופטימי..יודע..) כמה עשרות חיילים חסונים כשבידם אייל ברזל, ראשו מוטה קדימה, מוכן לנגוח בחומה הבצורה, מכה אחר מכה, עפר נופל, חתיכות אבן מתפזרות, השער עדיין עומד, מקבל את המכות הניתכות עליו בהכנעה, מסתכל למעלה מנסה לאותת למזוקן עם השמן..עכשיו! המזוקן מסתכל מטה, נד בראשו, ושופך את השמן הרותח על ראשי האנשים למטה, צעקות נוראות נשמעות, אנשים שרופים, דביקים, מתפזרים, כשאחד מהם חוטף את הסיר עצמו בראש... הנה השיחה בבית החולים, אחרי הקרב: "אמרתי לך ללבוש תחתונים!" "בחיים אני לא אצא למלחמה בלי תחתונים יותר..מבטיח!" "תראה איך הוא נראה..." "מה אני אעשה? מה?" "תירגע...אני מצלצל לצער בעלי חיים" החומה לא נפרצה! היא תיפרץ לאחר 3 שנים שבהם אנשים בתוך אותה חומה יאכלו אחד את השני, מרעב. להזכירכם, חורבן בית שני התרחש בגלל שנאת חינם... אני מסתכל היום ימינה ושמאלה ורואה את אותה שנאת חינם, בין חילוניים לדתיים, בין ותיקים לעולים, בין יהודים ליהודים... ואני מפחד!