חולה בלי אמא
אמנם אמא שלי מתה כבר לפני כמעט 20 שנה, ואמנם כבר הייתי חולה אחרי שהיא מתה, אבל זה היה ביסודי.... הייתי קטנה, וסבתא הייתה באזור....
אז נכון, בשנים האחרונות קרה שהיה לי וירוס 24 שעות בבטן לרוב- משהו קטן שעובר מהר. ולפעמים לא הרגשתי טוב, אז שותים כוס מים והולכים לישון וקמים בסדר.
אבל אני חולה כבר שבוע... וירוס נוראי שהחליט לתקוף אותי בשבוע הכי עמוס של הבחינות. היה ליחום, ועכשו אני משתעלת כבר שבוע, בלי יכולת להפסיק.
ואני כ"כ רוצה שמישהו ידאג לי. בפעם הראשונה מאז שהיא מתה אני רוצה את אמא שלי שתבוא לטפל בי. שתכין לי מרק עוף, שתכין לי תה. שפשוט תהיה.....
ואני חולה נוראית. לא מוכנה שיטפלו בי, לא מוכנה שיכינו לי דברים או ידאגו לי. רק מתחרפנת מלשבת בבית כל היום (מה שכמובן לא עשיתי עד שנגמרו המבחנים
ובת דודה שלי חולה, ואמא שלה באה לטפל בה. אז נכון אין לי בעל במילואים ושני ילדים, אבל פתאום אני כ"כ צריכה את אמא שלי, כ"כ צריכה להרגיש שיש מישהו שיכול לבוא ולטפל בי.
ואני כ"כ שונאת את ההרגשה הזו. במשך שנים לימדתי את עצמי שאני לא צריכה שיטפלו בי, שאני יכולה לדאוג לעצמי. וזה הלך טוב! (לדעתי זו אחת הסיבות שלא הייתי חולה). ופתאום, ההרגשה הנוראית הזאת שצריך מישהו. שצריך אותה....
אני לרוב בסדר, יודעת לחיות בלעדיה, אוהבת את החיים שלי ונהנית מהם. יודעת להיזכר בה בדברים טובים, יודעת לחפש ולמצוא במה אני דומה לה. יודעת לזכור את החלקים הטובים ולהיות שמחה שזגיתי לשנים שבהם זכיתי....
אבל לפעמים זה מחלחל וזה קשה. והיא חסרה, וכל מה שאני צריכה ורוצה זה אותה (למרות שאני גם מוכנה להסתפק הפעם באבא, אבל זה בחיים לא יקרה), שתבוא ותמדוד לי חום, ותכין לי תה, ותכרי אותי לא לצאת מהבית אפילו אם זה למבחן שלא יתנו לי בו מועד מיוחד, ושמישהי שתגיד לי שמתישהו המחלה המרגיזה הזאת עוברת למרות שכל פעם שדבר אחד נרגע משהו אחר כואב.
אמנם אמא שלי מתה כבר לפני כמעט 20 שנה, ואמנם כבר הייתי חולה אחרי שהיא מתה, אבל זה היה ביסודי.... הייתי קטנה, וסבתא הייתה באזור....
אז נכון, בשנים האחרונות קרה שהיה לי וירוס 24 שעות בבטן לרוב- משהו קטן שעובר מהר. ולפעמים לא הרגשתי טוב, אז שותים כוס מים והולכים לישון וקמים בסדר.
אבל אני חולה כבר שבוע... וירוס נוראי שהחליט לתקוף אותי בשבוע הכי עמוס של הבחינות. היה ליחום, ועכשו אני משתעלת כבר שבוע, בלי יכולת להפסיק.
ואני כ"כ רוצה שמישהו ידאג לי. בפעם הראשונה מאז שהיא מתה אני רוצה את אמא שלי שתבוא לטפל בי. שתכין לי מרק עוף, שתכין לי תה. שפשוט תהיה.....
ואני חולה נוראית. לא מוכנה שיטפלו בי, לא מוכנה שיכינו לי דברים או ידאגו לי. רק מתחרפנת מלשבת בבית כל היום (מה שכמובן לא עשיתי עד שנגמרו המבחנים
ובת דודה שלי חולה, ואמא שלה באה לטפל בה. אז נכון אין לי בעל במילואים ושני ילדים, אבל פתאום אני כ"כ צריכה את אמא שלי, כ"כ צריכה להרגיש שיש מישהו שיכול לבוא ולטפל בי.
ואני כ"כ שונאת את ההרגשה הזו. במשך שנים לימדתי את עצמי שאני לא צריכה שיטפלו בי, שאני יכולה לדאוג לעצמי. וזה הלך טוב! (לדעתי זו אחת הסיבות שלא הייתי חולה). ופתאום, ההרגשה הנוראית הזאת שצריך מישהו. שצריך אותה....
אני לרוב בסדר, יודעת לחיות בלעדיה, אוהבת את החיים שלי ונהנית מהם. יודעת להיזכר בה בדברים טובים, יודעת לחפש ולמצוא במה אני דומה לה. יודעת לזכור את החלקים הטובים ולהיות שמחה שזגיתי לשנים שבהם זכיתי....
אבל לפעמים זה מחלחל וזה קשה. והיא חסרה, וכל מה שאני צריכה ורוצה זה אותה (למרות שאני גם מוכנה להסתפק הפעם באבא, אבל זה בחיים לא יקרה), שתבוא ותמדוד לי חום, ותכין לי תה, ותכרי אותי לא לצאת מהבית אפילו אם זה למבחן שלא יתנו לי בו מועד מיוחד, ושמישהי שתגיד לי שמתישהו המחלה המרגיזה הזאת עוברת למרות שכל פעם שדבר אחד נרגע משהו אחר כואב.