חוט כפול
"את מתפרקת" אני שומעת בתוכי "אסור לך לאבד שליטה, את תראי, את תקרעי לגזרים" "אבל, אני אוהבת אותה! אני מתמרמרת נוכח הקולות שבתוכי, "היא מרגישה לי בית ומה שבייננו מרגיש לי הכי נכון והכי אמיתי שיש!". "את, יש לך נטייה להסתבך בבלתי אפשרי, שום דבר לא יצמח מזה, היא לא תוכל להיות שלך, ואת- לא תוכלי להיות שלה, את יוצרת פער בין מידת החשיפה לבין החיים עצמם. לחיים יש אמת משלהם ואת תהיי חשופה מול מציאות פוצעת" שוב הקול הזה, אני לוקחת שאיפה אחרונה מהסיגריה ומכבה, כשאני מנסה להתעלם מהסדק הקטן שנבקע בתוכי. אני הולכת למטבח, היא שם, מכינה את ארוחת הבוקר לשתינו. אני נשענת על הדלת ומביטה בה כשהיא טרודה בעסקי חביתה ופטריות וסלט הירקות. העיניים שלה ממוקדות במחבת עם הפטריות כשהיא מקפיצה אותן בתוכו כמו שפית מיומנת. "אלופה" אני אומרת לה ומחייכת "ממש כמו שפית מקצועית". היא מחייכת אלי ומספרת לי שפעם הייתה מתמחה בלהפוך חביתות באוויר כדי לשעשע את אייל, בנה בכורה. אני מכינה את הקפה, ודוחפת פרוסות לחם לתנור, כדי שיהיו גם טוסטים בארוחה. אני מציינת לעצמי בפעם המיליון שאני חייבת לרכוש טוסטר "בין יתר הדברים שאת צריכה לרכוש" שוב הקול המחמיר שבי. אני מתפנה להביט בה בעת חיתוך הסלט, גוף מלא, עיניים יפות, כהות, רציניות מוקפות בפנים יפות ושיער סרבני ועיקש. "בדיוק כמוה" אני מחייכת לעצמי. היא חותכת את הירקות בהבעה מרוכזת , כאילו יש מטרה שצריך להגיע אליה ולא אישה כמותה שתיתן לפרטים כמו קליפת מלפפון שנפלה על הרצפה להפריע לה. " הפוכה ממני" אני מציינת לעצמי, ומרימה את קליפת המלפפון. אני רזה, עיניים בהירות, שיער קצוץ, ואישה של פרטים. "עד שאת לא רואה את היער" מלגלג הקול שבפנים. עוד כמה דקות עוברות וכבר אנחנו ישובות מול האוכל. הסדק נפער עוד קצת "היא שוב הולכת לשם" שוב, הקול הזה שבתוכי, "כאילו שאני לא יודעת, וחוצמיזה היא תחזור, היא חייבת לקחת את הילדים" אני משיבה בהגיון ומנסה להתעלם מהסדק. "היא הולכת לעולם שלה, העולם שאת לא שייכת לו" משיב לי הקול. "אני לא יכולה להיות שייכת עכשיו, הדברים חייבים להיעשות לאט, יש לה ילדים ולי יש את נועה שגם היא צריכה להסתגל, וזה לא פשוט", אני עונה. "את מתעלמת מהעיקר!" הוא משיב לי. "ומה העיקר?" אני שואלת "העיקר הוא הפער בין זו מול זו כאן ועכשיו לבין מה שקיים בעולם האמיתי על משולשיו, מרובעיו, מחומשיו וכך הלאה. יש בינכן הרבה עומק, אבל אין רוחב". "מי יודע? למה לא להניח לדברים פשוט להיות??? למה לא ליהנות מהרגעים האלו של היחד, בלי לשאול ולחפור?? זה בכלל לא רלוונטי עכשיו, אני אפילו לא מפנטזת על הלאה" אני משיבה לקול שבתוכי בחומרה. "אהבה מסודרת יש לכן, כל יום שני ויום שישי אחת לשבועיים, ממש מסודרות שתיכן, חיות בשני עולמות" מלגלג עלי הקול. היא מספרת לי כעת שדחתה את הטיפול שלה אצל הפסיכולוגית כי זה יעסוק, מן הסתם, בקושי שלה מול משולשים: היא והילדים ועוד אדם, היא מציינת בפני שזה מה שפגע בנישואיה לענת. אני מביטה בה ולרגע מתקשה לבלוע את החביתה שבפה, "אלוהים, אני כל כך אוהבת אותה, את המגע שלה, את החום שלה, את המילים שלה. אותה." אני לוקחת עוד טוסט ומורחת עליו חמאה, ושוב הקול "נו, אני מחכה, גברת הגיון, נורא הגיוני לך שהיא הולכת עכשיו, נורא הגיוני לך שיש לה עולם אחר, אז למה כואב לך עכשיו? נו תסבירי!" אני נוגעת בהיסח הדעת בבית החזה, מנסה להתעלם. הסדק נפער עוד קצת, עכשיו אני כבר ממש יכולה להבחין בכאב שהחל גולש מבעדו ומתחיל לטפטף, כמו מרק סמיך, בכבדות. אנחנו מפנות את הכלים מהשולחן, אני מציינת שאדיח אחר כך את הכלים, היא נשכבת על הספה שבסלון, יש לנו עוד כמה דקות, אני הולכת לעשן את הסיגריה של "אחרי האוכל", מציצה מבעד לחלון "שמיים אפורים" אני מציינת לעצמי. הסדק נפער עוד יותר, כבר לא ניתן להתעלם ממנו, הכאב כבר גלש ממנו וכעת הוא מחלחל לי בכל הגוף. אני לא יכולה להמשיך לעשן, מכבה את הסיגריה ומתיישבת לידה. "לא רוצה שתראה אותו, זה יהיה ממש מיותר לה" אני חושבת. יושבת לידה ושותקת. מביטה בה ושותקת. אבל, היא רואה. היא מלטפת לי את הלחי ואומרת שזה בסדר אם אומר שעצוב לי שהיא הולכת. "אבל, ככה צריך להיות, וחוצמיזה זה משהו שאסור לי לומר כי העולם ההוא שלך חשוב מאוד, ואני לא יודעת איך אוכל להיות שייכת ואפילו מפחדת להיות שייכת" אני עונה לה בלי מילים. אני מביטה בה ואומרת "זה כואב לי שאת הולכת" ובפנים אני מוסיפה "אין לך מושג עד כמה". אני רוצה לשאול אותה, אבל, היא צוחקת ואומרת "אני רואה את הכבדות מגיעה". אני שותקת. היא ממהרת, היא תתקלח כבר בבית, מתלבשת, אוספת את התיקים וזהו, היא ליד הדלת. עוד חיבוק, עוד נשיקה. קשה להתנתק. "עד יום שני" אני אומרת. "אני לא הולכת" היא משיבה "רק הגוף שלי הולך". אני מהנהנת, אבל יודעת שלחיים יש כוח משלהם, והיא צריכה יותר מהגוף כדי להיות שם, ואסור שיהיה אחרת. היא הולכת. אני נועלת את הדלת נשענת עליה ומביטה אל פנים הבית " הרבה חלל, כל כך ריק" נועה אצל אבא שלה, נורא חסרה לי עכשיו, ואני יודעת שנותרה לי הרבה עבודה: להדיח כלים, לטפל בכביסה, לסדר.. "ולתפור מחדש את הסדק כדי שיפתח שוב, ושוב תתפרי אותו וכך הלאה" אומר לי הקול המרושע שבפנים, ומוסיף בלגלוג "את ממש מאכזבת קשוחה שלי, ככל שעובר הזמן את מתקשה במלאכה הזו, תנסי לתפור בחוט כפול".
"את מתפרקת" אני שומעת בתוכי "אסור לך לאבד שליטה, את תראי, את תקרעי לגזרים" "אבל, אני אוהבת אותה! אני מתמרמרת נוכח הקולות שבתוכי, "היא מרגישה לי בית ומה שבייננו מרגיש לי הכי נכון והכי אמיתי שיש!". "את, יש לך נטייה להסתבך בבלתי אפשרי, שום דבר לא יצמח מזה, היא לא תוכל להיות שלך, ואת- לא תוכלי להיות שלה, את יוצרת פער בין מידת החשיפה לבין החיים עצמם. לחיים יש אמת משלהם ואת תהיי חשופה מול מציאות פוצעת" שוב הקול הזה, אני לוקחת שאיפה אחרונה מהסיגריה ומכבה, כשאני מנסה להתעלם מהסדק הקטן שנבקע בתוכי. אני הולכת למטבח, היא שם, מכינה את ארוחת הבוקר לשתינו. אני נשענת על הדלת ומביטה בה כשהיא טרודה בעסקי חביתה ופטריות וסלט הירקות. העיניים שלה ממוקדות במחבת עם הפטריות כשהיא מקפיצה אותן בתוכו כמו שפית מיומנת. "אלופה" אני אומרת לה ומחייכת "ממש כמו שפית מקצועית". היא מחייכת אלי ומספרת לי שפעם הייתה מתמחה בלהפוך חביתות באוויר כדי לשעשע את אייל, בנה בכורה. אני מכינה את הקפה, ודוחפת פרוסות לחם לתנור, כדי שיהיו גם טוסטים בארוחה. אני מציינת לעצמי בפעם המיליון שאני חייבת לרכוש טוסטר "בין יתר הדברים שאת צריכה לרכוש" שוב הקול המחמיר שבי. אני מתפנה להביט בה בעת חיתוך הסלט, גוף מלא, עיניים יפות, כהות, רציניות מוקפות בפנים יפות ושיער סרבני ועיקש. "בדיוק כמוה" אני מחייכת לעצמי. היא חותכת את הירקות בהבעה מרוכזת , כאילו יש מטרה שצריך להגיע אליה ולא אישה כמותה שתיתן לפרטים כמו קליפת מלפפון שנפלה על הרצפה להפריע לה. " הפוכה ממני" אני מציינת לעצמי, ומרימה את קליפת המלפפון. אני רזה, עיניים בהירות, שיער קצוץ, ואישה של פרטים. "עד שאת לא רואה את היער" מלגלג הקול שבפנים. עוד כמה דקות עוברות וכבר אנחנו ישובות מול האוכל. הסדק נפער עוד קצת "היא שוב הולכת לשם" שוב, הקול הזה שבתוכי, "כאילו שאני לא יודעת, וחוצמיזה היא תחזור, היא חייבת לקחת את הילדים" אני משיבה בהגיון ומנסה להתעלם מהסדק. "היא הולכת לעולם שלה, העולם שאת לא שייכת לו" משיב לי הקול. "אני לא יכולה להיות שייכת עכשיו, הדברים חייבים להיעשות לאט, יש לה ילדים ולי יש את נועה שגם היא צריכה להסתגל, וזה לא פשוט", אני עונה. "את מתעלמת מהעיקר!" הוא משיב לי. "ומה העיקר?" אני שואלת "העיקר הוא הפער בין זו מול זו כאן ועכשיו לבין מה שקיים בעולם האמיתי על משולשיו, מרובעיו, מחומשיו וכך הלאה. יש בינכן הרבה עומק, אבל אין רוחב". "מי יודע? למה לא להניח לדברים פשוט להיות??? למה לא ליהנות מהרגעים האלו של היחד, בלי לשאול ולחפור?? זה בכלל לא רלוונטי עכשיו, אני אפילו לא מפנטזת על הלאה" אני משיבה לקול שבתוכי בחומרה. "אהבה מסודרת יש לכן, כל יום שני ויום שישי אחת לשבועיים, ממש מסודרות שתיכן, חיות בשני עולמות" מלגלג עלי הקול. היא מספרת לי כעת שדחתה את הטיפול שלה אצל הפסיכולוגית כי זה יעסוק, מן הסתם, בקושי שלה מול משולשים: היא והילדים ועוד אדם, היא מציינת בפני שזה מה שפגע בנישואיה לענת. אני מביטה בה ולרגע מתקשה לבלוע את החביתה שבפה, "אלוהים, אני כל כך אוהבת אותה, את המגע שלה, את החום שלה, את המילים שלה. אותה." אני לוקחת עוד טוסט ומורחת עליו חמאה, ושוב הקול "נו, אני מחכה, גברת הגיון, נורא הגיוני לך שהיא הולכת עכשיו, נורא הגיוני לך שיש לה עולם אחר, אז למה כואב לך עכשיו? נו תסבירי!" אני נוגעת בהיסח הדעת בבית החזה, מנסה להתעלם. הסדק נפער עוד קצת, עכשיו אני כבר ממש יכולה להבחין בכאב שהחל גולש מבעדו ומתחיל לטפטף, כמו מרק סמיך, בכבדות. אנחנו מפנות את הכלים מהשולחן, אני מציינת שאדיח אחר כך את הכלים, היא נשכבת על הספה שבסלון, יש לנו עוד כמה דקות, אני הולכת לעשן את הסיגריה של "אחרי האוכל", מציצה מבעד לחלון "שמיים אפורים" אני מציינת לעצמי. הסדק נפער עוד יותר, כבר לא ניתן להתעלם ממנו, הכאב כבר גלש ממנו וכעת הוא מחלחל לי בכל הגוף. אני לא יכולה להמשיך לעשן, מכבה את הסיגריה ומתיישבת לידה. "לא רוצה שתראה אותו, זה יהיה ממש מיותר לה" אני חושבת. יושבת לידה ושותקת. מביטה בה ושותקת. אבל, היא רואה. היא מלטפת לי את הלחי ואומרת שזה בסדר אם אומר שעצוב לי שהיא הולכת. "אבל, ככה צריך להיות, וחוצמיזה זה משהו שאסור לי לומר כי העולם ההוא שלך חשוב מאוד, ואני לא יודעת איך אוכל להיות שייכת ואפילו מפחדת להיות שייכת" אני עונה לה בלי מילים. אני מביטה בה ואומרת "זה כואב לי שאת הולכת" ובפנים אני מוסיפה "אין לך מושג עד כמה". אני רוצה לשאול אותה, אבל, היא צוחקת ואומרת "אני רואה את הכבדות מגיעה". אני שותקת. היא ממהרת, היא תתקלח כבר בבית, מתלבשת, אוספת את התיקים וזהו, היא ליד הדלת. עוד חיבוק, עוד נשיקה. קשה להתנתק. "עד יום שני" אני אומרת. "אני לא הולכת" היא משיבה "רק הגוף שלי הולך". אני מהנהנת, אבל יודעת שלחיים יש כוח משלהם, והיא צריכה יותר מהגוף כדי להיות שם, ואסור שיהיה אחרת. היא הולכת. אני נועלת את הדלת נשענת עליה ומביטה אל פנים הבית " הרבה חלל, כל כך ריק" נועה אצל אבא שלה, נורא חסרה לי עכשיו, ואני יודעת שנותרה לי הרבה עבודה: להדיח כלים, לטפל בכביסה, לסדר.. "ולתפור מחדש את הסדק כדי שיפתח שוב, ושוב תתפרי אותו וכך הלאה" אומר לי הקול המרושע שבפנים, ומוסיף בלגלוג "את ממש מאכזבת קשוחה שלי, ככל שעובר הזמן את מתקשה במלאכה הזו, תנסי לתפור בחוט כפול".
