חוזרת לעבודה

חוזרת לעבודה

שלום לכולם, אולי תוכלו לעזור לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. יש לי בת, בת 3 וחצי חודשים ומחר אני חוזרת לעבודה, אני מפחדת נורא, מצד אחד אני חוזרת לעבודה כי אני צריכה את לעצמי אני לא בנויה כל היום להתעסק עם כביסות חיתולים ובקבוקים, אבל מצד שני אני לא רוצה להפסיד את הזמן היקר שלי עם הבת שלי, אני כל היום יושבת ובוכה שאני חושבת שמחר אני צריכה לשים אותה אצל אשה זרה שתטפל בה ואליה היא תחיך ואליה היא תצחק והיא תראה את הפעם הראשונה שהיא תשב ואצלה היא תעשה את הצעדים הראשונים, אני עובדת במשרה מלאה לכן היא תהיה אצל המטפלת מהשעה 7 וחצי בבוקר עד 4, אולי אתם מנסיון תגידו לי מה עושים עם רגשות האשמה על כך שאני נוטשת את הבת שלי.
 
ברוכה המצטרפת אלינו ../images/Emo140.gif

קודם כל, את לא נוטשת! חשוב שתוציאי את המילה הזו מהלקסיקון שלך. לא מדובר בנטישה. מדובר בפעולה שמרבית האמהות עושות 3 חודשים אחרים הלידה. מובן שבעולם אידיאלי, היתה לנו חופשת לידה של שנה, אבל אנחנו בישראל, ואלה הם הכללים. נכון, זה קשה. מאוד קשה. הפעם הראשונה שמשאירים את הילד והולכים לעבודה קורעת את הלב. אבל אחרי יום-יומיים-שבוע, פתאום מגלים שזה לא כל כך נורא. ופתאום מגלים שנורא כיף בעבודה כי נפגשים עם אנשים, ומדברים על דברים של מבוגרים ומתעסקים בנושאים אחרים פרט לילד... וגם - כיף אמיתי לחזור הביתה, לחבק חזק חזק, לנשק ולחגוג על הזמן שיש לך איתה. אנחנו נשמח להיות כאן בשבילך, אוזן קשבת, כתף ותמיכה
 

OMEREVI

New member
גם אני חוזרת מחר...

היי, מזדהה איתך להרגשה , אבל לא לחששות כי בשבילי זו פעם שניה . יש לי ילדה בת 3 וחצי שנים ועוד אחת בת 4.5 חודשים . בפעם הקודמת הרגשתי בדיוק כמוך , אבל זה עבר לי בדיוק תוך יום : ביום הראשון לעבודה "קילפתי" מעצמי את הפיג'מה , התלבשתי בבגדים הכי יפים שלי , התאפרתי , וכו וכו נפרדתי יפה מהבת וכשהגעתי לעבודה כולם פירגנו ושמחו לראות אותי , ואני פתאום הרגשתי שכ"כ התגעגעתי לזה... והיה לי ממש כיף , כל כך כיף עד שלא נשארו רגשי אשם בכלל על כך שהשארתי את בתי למטפלת , אגב , גם כן זרה אבל היא נכנסה לנו ללב ולמשפחה עם הזמן וזה הרגיע אותי עוד יותר לראות שטוב לבת שללי איתה. אז אולי לא תראי את הגלגול הראשון שלה , אז תראי את השני - נוו ביג דיל... אם את אישה שאוהבת לעבוד ולא בנויה להיות עקרת בית כ"כ הרבה זמן , זה הזמן לחזור לעבודה , אני לא אשקר, ואגלה לך שגם הפעם קשה לי , אפילו יותר מפעם קודמת , אבל לאור כל מה שכתבתי לך מעלה מניסיון , אני יודעת שזה יעבור מהר , ומקווה שזה יהיה כך גם אצלך. פשוט לא לדאוג ויהיה בסדר ... שיהיה לנו המון בהצלחה ...
 

הילהל

New member
../images/Emo24.gif את לא נוטשת אותה

זה לא שאת שמה אותה בידיים לא מיומנות ובורחת לבילוי בנשף. את משאירה אותה בידיים אמינות של אישה שבחרת להיות לה למטפלת חמה והולכת לעבוד כדי לפרנס אותה. הניסיון שלי מראה שזה מפחיד יותר לפני שעושים את הצעד. ברגע שמתחילים, קצב החיים ממילא לא נותן לעצור להסס. שיהיה בהצלחה לשתיכן!
 

nlyyln

New member
הי יעל

את בסדר, את בסדר !! את לא נוטשת. את לא שמה אותה בשקית ומשאירה אותה בקניון (חלילה), את משאירה אותה אצל מטפלת שנראית לך ואת תהיי איתה מ-4 עד הלילה, וגם בלילה (תקומי אליה, מה לעשות...). זה המון ! והצעד הראשון הוא לא חד פעמי: יהיה צעד בבוקר וצעד אחר הצהריים בשבילך. בבוקר תעבדי ותעשי את מה שמתאים לך, ואחר הצהריים תהיה לך החמודה שלך. אני מבינה אותך, כי לפני שחזרתי לעבודה עם הילד השני שלי פתאום הרגשתי כמוך. אבל אני ממש לא מצטערת שחזרתי. יש תקופות אחרות שבא לי לא לעבוד ודווקא להיות איתם. למשל עכשיו, כשהם כבר יותר גדולים ויותר מעניינים וזה לא רק פיפי-קקי. תחזרי לעבוד ושיהיה בהצלחה, ואת תמיד יכולה לשנות את דעתך ולחזור הביתה. המון הצלחה !!
 

gallia

New member
את לא בהכרח תפסידי...

דווקא הבנים שלי צ'יפרו אותנו, וחלק מהדברים שעשו "בפעם הראשונה" היו אחה"צ או ביום שהיו חולים בבית! אני מקווה שהיום הראשון עבר לך באופן חלק ובלי כאבי לב רבים מדי. במשך הזמן תתרגלי לרעיון, כמו כל דבר בחיים, ורגשות האשמה יעלמו או לפחות יפחתו. אני מסכימה שיש גם רגע של עצבות כשמשאירים את הילדים במסגרת חיצונית, וזה תמיד מלווה בצביטה קטנה בלב, במיוחד בשלב שהם נורא חמודים ובלתי מזיקים (במקרה שלנו, עד גיל שנה בערך...). אבל, מכיוון שאת אוהבת לעבוד וזקוקה לכך, ומעידה על עצמך שלא נהנית כל כך מהשהיה בבית, דעי לך שהשעות שהילדה נמצאת אצל המטפלת הן רווח נקי שלך - הן אלה שיעניקו לך את הכוחות ושלוות הנפש לתת לבתך את מה שהיא צריכה, אחה"צ, בערב, בלילה וכמובן בסופ"ש. אני באופן אישי גם הרגשתי שזה צעד נכון, כי אין לי אופי וסבלנות של גננת או מטפלת, ובוודאי שלא היה לי הנסיון הנדרש. במסגרות החינוך הם מקבלים את כל התכנים והידע וההתנסויות שאני לא הייתי חולמת לתת להם לולא ראיתי שהם עושים את זה בחוץ (למשל צבעי גואש לילד בן שנה וחצי, פזלים לילד בן שנתיים וחצי וכו'); והמעבר למזון מוצק, למשל, התרחש באופן חלק לגמרי כי המטפלת ידעה מה היא עושה הרבה יותר טוב ממני. אז אני נותנת להם את הבטחון והחום והאהבה שהם צריכים ממני, דואגת ללמד אותם עברית צחה ונימוסים טובים, ומשאירה את היתר לאנשים אחרים שאני סומכת עליהם... ולסיום, אחת הקלישאות הגדולות ביותר: הסירי דאגה מלבך, הילדה שלך תדע בדיוק מי אמא שלה, ומי רק המטפלת.
 
למעלה