חוזרת להתחלה
'איך זה יכול להיות?' נהגת לשאול כאחת שמסרבת להאמין בכל פעם שאמרתי לך שאני אוהבת אותך 'נפגשנו רק פעם אחת וגם זה קרה לפני המון זמן' ניסית לנמק. אז איך אני יכולה להסביר לך שזה לא משנה, שהזמן לא עושה את שלו ואת עדיין בלב? איך אני יכולה לשכנע אותך שזה אמיתי מה שיש לי אלייך? כרגיל, מנסה לכתוב, לשחרר, אך המילים אינן יוצאות, אלו תקועות בפנים- בלב. תשעה חודשים עברו ועדיין אין לי את היכולת להסביר לך מה את בשבילי. כשאיננו מדברות אני מתגעגעת, כשאנח מדברות אני רוצה יותר, כשאת צוחקת אני מתאהבת וכשלך רע לי עצוב. 'היית עם אחרות...' זרקת לאוויר בשיחתנו האחרונה, צביטה בלב, שתקתי והדמעות צצו 'איך את לא רואה שהכל בגללך?' שאלתי בלחש, 'אני יודעת, אני רק לא יודעת מה לעשות...' נשמעת אבודה. שתקתי, מה כבר יכולתי להגיד? להגיד לך שהמצב היה יכול להיות טוב יותר אם רק היית נותנת לי צ'אנס? להגיד לך שהיינו יכולות להיות במקום אחר אם רק היינו מנסות? את זה אנחנו לעולם לא נדע ככה שאין צורך להתעסק בזה אך את לעולם לא תביני. 'יודעת מה הכי דפוק?' שאלתי מתוך ייאוש, 'הייתי עם אחרות על מנת שאשכח אותך, שיכנעתי את עצמי שעם הזמן הכל יעבור (כמו שהבטחת), שיקרתי ואילצתי את עצמי להאמין אבל עכשיו אני יודעת שזאת לא הדרך, אסור לי לברוח- אני נשארת להתמודד' השתדלתי להישמע חזקה בזמן שהדמעות זולגות 'כואב לי לדעת שפגעתי באחרות, כואב לי לדעת שפגעתי בעצמי אך יותר מכל כואב לי לדעת שאת תישארי לי בלב ואת לעולם לא תקבלי את זה' הוספתי. ואת? את שותקת אולי כי את חושבת או שפשוט אין לך מה להגיד. 'היית שם ותישארי שם, אומנם כואב לי אבל אני לא בטוחה שאני רוצה שתצאי משם'. כשהסברת לי בפעם הראשונה למה לא נוכל להיות יחד הסתמכת על גורמים חיצוניים. פעם בגלל המרחק (שדרך אגב לא גדול במיוחד), פעם בגלל התקופה הלחוצה בבית הספר, פעם בגלל המשפחה ועכשיו גם בגלל הגיוס שלך. אבל מה עם האהבה? מה עם הרגש? הוא לא מהווה גורם מבחינתך? אהבה לא מספיקה בכדי לגבור על כל הגורמים החיצוניים? בכלל... מתי יגיע היום שתתחילי להאמין באהבה? אני אוהבת אותך, את זה כבר אמרתי לך, אך אני מניחה שלעולם לא תוכלי להבין כמה. לפי דעתי כל בן אדם שאנו פוגשים במהלך חיינו משאיר עלינו חותם בצורה כזאת או אחרת, אך רק את עזרת לי לגלות את עצמי. אז כן, זה אכן מכתב שמיועד לך אך הוא לעולם לא יגיע לידייך. את תישארי שם ותנסי למצוא נימוקים ואילו אני... אני מניחה שפשוט אמשיך לכתוב לך עד שאוכל למצוא סוף מתקבל לסיפר שלנו. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - אווצ'
'איך זה יכול להיות?' נהגת לשאול כאחת שמסרבת להאמין בכל פעם שאמרתי לך שאני אוהבת אותך 'נפגשנו רק פעם אחת וגם זה קרה לפני המון זמן' ניסית לנמק. אז איך אני יכולה להסביר לך שזה לא משנה, שהזמן לא עושה את שלו ואת עדיין בלב? איך אני יכולה לשכנע אותך שזה אמיתי מה שיש לי אלייך? כרגיל, מנסה לכתוב, לשחרר, אך המילים אינן יוצאות, אלו תקועות בפנים- בלב. תשעה חודשים עברו ועדיין אין לי את היכולת להסביר לך מה את בשבילי. כשאיננו מדברות אני מתגעגעת, כשאנח מדברות אני רוצה יותר, כשאת צוחקת אני מתאהבת וכשלך רע לי עצוב. 'היית עם אחרות...' זרקת לאוויר בשיחתנו האחרונה, צביטה בלב, שתקתי והדמעות צצו 'איך את לא רואה שהכל בגללך?' שאלתי בלחש, 'אני יודעת, אני רק לא יודעת מה לעשות...' נשמעת אבודה. שתקתי, מה כבר יכולתי להגיד? להגיד לך שהמצב היה יכול להיות טוב יותר אם רק היית נותנת לי צ'אנס? להגיד לך שהיינו יכולות להיות במקום אחר אם רק היינו מנסות? את זה אנחנו לעולם לא נדע ככה שאין צורך להתעסק בזה אך את לעולם לא תביני. 'יודעת מה הכי דפוק?' שאלתי מתוך ייאוש, 'הייתי עם אחרות על מנת שאשכח אותך, שיכנעתי את עצמי שעם הזמן הכל יעבור (כמו שהבטחת), שיקרתי ואילצתי את עצמי להאמין אבל עכשיו אני יודעת שזאת לא הדרך, אסור לי לברוח- אני נשארת להתמודד' השתדלתי להישמע חזקה בזמן שהדמעות זולגות 'כואב לי לדעת שפגעתי באחרות, כואב לי לדעת שפגעתי בעצמי אך יותר מכל כואב לי לדעת שאת תישארי לי בלב ואת לעולם לא תקבלי את זה' הוספתי. ואת? את שותקת אולי כי את חושבת או שפשוט אין לך מה להגיד. 'היית שם ותישארי שם, אומנם כואב לי אבל אני לא בטוחה שאני רוצה שתצאי משם'. כשהסברת לי בפעם הראשונה למה לא נוכל להיות יחד הסתמכת על גורמים חיצוניים. פעם בגלל המרחק (שדרך אגב לא גדול במיוחד), פעם בגלל התקופה הלחוצה בבית הספר, פעם בגלל המשפחה ועכשיו גם בגלל הגיוס שלך. אבל מה עם האהבה? מה עם הרגש? הוא לא מהווה גורם מבחינתך? אהבה לא מספיקה בכדי לגבור על כל הגורמים החיצוניים? בכלל... מתי יגיע היום שתתחילי להאמין באהבה? אני אוהבת אותך, את זה כבר אמרתי לך, אך אני מניחה שלעולם לא תוכלי להבין כמה. לפי דעתי כל בן אדם שאנו פוגשים במהלך חיינו משאיר עלינו חותם בצורה כזאת או אחרת, אך רק את עזרת לי לגלות את עצמי. אז כן, זה אכן מכתב שמיועד לך אך הוא לעולם לא יגיע לידייך. את תישארי שם ותנסי למצוא נימוקים ואילו אני... אני מניחה שפשוט אמשיך לכתוב לך עד שאוכל למצוא סוף מתקבל לסיפר שלנו. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - אווצ'