נסיכה במגדל
New member
חוויות מהרבנות
עד הרגע האחרון לא היה ברור מה יקרה. כלומר, היה ברור ששנינו שחוקים עד אפר ועייפים מכל זה. ובכל זאת, ברביעי בערב הוא בא לבקר אותי בעבודה. חשבתי שאולי ברגע האחרון הוא יגיד את מילות הקסם - אני אוהב אותך, לא מוותר עליך, אני כן רוצה שנתחיל מההתחלה. זה לא קרה. מה שהיה זה, שאני בכיתי ובכיתי, והוא ניחם אותי שזה הצעד הנכון. בקושי ישנתי באותו לילה. בחמישי הגענו לרבנות. ניסו להניא אותנו (בכל זאת, כהן. כלומר זה סופי) והשאירו אותנו לבד. ובכיתי. והוא אמר לי שהרגש שלו נשחק ושהוא כבר לא אוהב אותי כמו בהתחלה, ושיהיה לנו יותר טוב ככה. ושאם אני רוצה שנישאר נשואים אני חייבת לשנות את הגישה. וניסיתי להגיד לו, זה לא הזמן לחנך אותי זה הזמן לאוהב אותי. זה הרגע האחרון לנסות לעורר את הגוף שלי אליך. והוא המשיך והמשיך - יותר לא תהיה אהבה בחינם, הוא אמר. ובטח שהוא צודק, אבל מאיפה באה פתאום הקשיחות הזאת, הייתי כל כך עייפה ועצובה ומבוהלת. ואפילו כשהרב נתן לו את הגט ביד חשבתי שאולי הוא עוד יגיד אבל אני לא מוותר עליה. ואחרי רגע הייתי גרושה. ... ואז הוא הסיע אותי הביתה. הייתי לי טיסה שה אחר כך והוא ארז לי את התיק. וכל הטיול זה שבר את ליבי - מי עוד חוץ ממני יוכל לארוז לי את החולצה שקנינו בתאילנד ואת מברשת השיניים והכובע שהוא מכיר ואת הספר שהוא קנה לי רק שבוע קודם. היום הראשון היה פשוט סיוט. יכולתי ממש לראות את כל מה שלא קרה, שנינו הולכים שם בירח דבש מחודש, שטים בספינה, הולכים בשוק. ויש לי בגד ים חדש ולא היה לי למי להראות. והעלבון צרב - מלחמה כל כך פשוטה על דבר כל כך יפה, איך הוא יכל להעדיף את הכלום על זה? והוא הרי אמר לי, אני לא רוצה לאהוב אף אחת אחרת. אז למה הוא לא אהב אותי מספיק כדי להיענות לי? וגם התעגעתי. נורא. והסופיות של כל זה צבטה לי בלב. וגם, איך אפשר בלי, חשבתי על כל הטעויות שלי ושלו. ואיך בקלות אפשר היה אחרת אבל לא הצלחנו. והצטערתי על כך כך הרבה. והיה נראה שהכאב לא יעבור לעולם. ועכשיו אני גרושה פחות משבוע, והדמעות מתייבשות להן. וכן, הייתי מטומטמת בקשר הזה בהרבה דברים. ואני עדיין מאמינה שכשאוהבים מישהו נלחמים עליו ולמענו ולא מפנים לו את הגב. ועם כל הצער, ועם כל זה שעדיין רציתי שזה יהיה הוא שמתאמץ בשבילנו ונלחם לא לאבד אותנו, בכל זאת עשיתי צעד קטן, קטנטן, בדרך הביתה.
עד הרגע האחרון לא היה ברור מה יקרה. כלומר, היה ברור ששנינו שחוקים עד אפר ועייפים מכל זה. ובכל זאת, ברביעי בערב הוא בא לבקר אותי בעבודה. חשבתי שאולי ברגע האחרון הוא יגיד את מילות הקסם - אני אוהב אותך, לא מוותר עליך, אני כן רוצה שנתחיל מההתחלה. זה לא קרה. מה שהיה זה, שאני בכיתי ובכיתי, והוא ניחם אותי שזה הצעד הנכון. בקושי ישנתי באותו לילה. בחמישי הגענו לרבנות. ניסו להניא אותנו (בכל זאת, כהן. כלומר זה סופי) והשאירו אותנו לבד. ובכיתי. והוא אמר לי שהרגש שלו נשחק ושהוא כבר לא אוהב אותי כמו בהתחלה, ושיהיה לנו יותר טוב ככה. ושאם אני רוצה שנישאר נשואים אני חייבת לשנות את הגישה. וניסיתי להגיד לו, זה לא הזמן לחנך אותי זה הזמן לאוהב אותי. זה הרגע האחרון לנסות לעורר את הגוף שלי אליך. והוא המשיך והמשיך - יותר לא תהיה אהבה בחינם, הוא אמר. ובטח שהוא צודק, אבל מאיפה באה פתאום הקשיחות הזאת, הייתי כל כך עייפה ועצובה ומבוהלת. ואפילו כשהרב נתן לו את הגט ביד חשבתי שאולי הוא עוד יגיד אבל אני לא מוותר עליה. ואחרי רגע הייתי גרושה. ... ואז הוא הסיע אותי הביתה. הייתי לי טיסה שה אחר כך והוא ארז לי את התיק. וכל הטיול זה שבר את ליבי - מי עוד חוץ ממני יוכל לארוז לי את החולצה שקנינו בתאילנד ואת מברשת השיניים והכובע שהוא מכיר ואת הספר שהוא קנה לי רק שבוע קודם. היום הראשון היה פשוט סיוט. יכולתי ממש לראות את כל מה שלא קרה, שנינו הולכים שם בירח דבש מחודש, שטים בספינה, הולכים בשוק. ויש לי בגד ים חדש ולא היה לי למי להראות. והעלבון צרב - מלחמה כל כך פשוטה על דבר כל כך יפה, איך הוא יכל להעדיף את הכלום על זה? והוא הרי אמר לי, אני לא רוצה לאהוב אף אחת אחרת. אז למה הוא לא אהב אותי מספיק כדי להיענות לי? וגם התעגעתי. נורא. והסופיות של כל זה צבטה לי בלב. וגם, איך אפשר בלי, חשבתי על כל הטעויות שלי ושלו. ואיך בקלות אפשר היה אחרת אבל לא הצלחנו. והצטערתי על כך כך הרבה. והיה נראה שהכאב לא יעבור לעולם. ועכשיו אני גרושה פחות משבוע, והדמעות מתייבשות להן. וכן, הייתי מטומטמת בקשר הזה בהרבה דברים. ואני עדיין מאמינה שכשאוהבים מישהו נלחמים עליו ולמענו ולא מפנים לו את הגב. ועם כל הצער, ועם כל זה שעדיין רציתי שזה יהיה הוא שמתאמץ בשבילנו ונלחם לא לאבד אותנו, בכל זאת עשיתי צעד קטן, קטנטן, בדרך הביתה.
