חוויה מפולין.....

[חולת המירוץ]

חוויה מפולין.....

ביום חמישי 21.10 נסענו למידאנק. שהיינו במשרפות פתאום המנהל של המשלחת שלנו (אהוד פאר) קרא לכולנו לקח שתי אצבעות והזיז את המסילה עליה שכבו הגופות ואותה תזוזה לוותה בחריקה כל כך נוראית שעד היום חודשיים וקצת אחרי אני עדיין זוכרת את החריקה הנוראית הזאת שנשמעה בכל המשרפה יחד עם הד מצמרר כולנו הינו בהלם. אהוד אמר שאם הוא עדיין מצליח 60 שנה אחרי להזיז את זה אנחנו כולנו בסכנה שתוך 24 שעות כל העסק יכול לרוץ שוב. מידאנק היה חוויה קשה יותר מכל מחנה אחר (טרבלינקה ואוושויץ בירקנאו) אני הבנתי שם שאני בארץ ישראל בזכות היהודים שהקריבו את עצמם שם בפולין על האדמה המקוללת.

 

[Juramento]

כן...אני מבין על מה את מדברת..

אין ספק שמיידאנק, אצלי לפחות, השאיר שריטה עמוקה, עמוקה מאוד...

 

[טיפקסית]

גם אצלי במיוחד בזכות החוויה הלא נעי

מי שלא שמע אז אני אספר שוב [כבר כתבתי אותה פה פעם בפורום] בדיוק שעמדנו מול הבית של מפקד המחנה מיידאנק עברה שם יחידה צבאית עם כומתות טורקיז ורובים ומדים והם הסתכלו עלינו במבט עוין שלפחות לדעתי היה ממש מפחיד חשבתי שעוד רגע אני גם אמות הם ממש הסתכלו עלינו במבטי רצח ואני לא מבינה איך אפשר? פשוט איך חיילים פולניים עם מדים ונשק עוברים ממש בתוך המחנה בדרך לבסיס שלהם זה עשה לי אסוציאציות מאוד חזקות לגבי מה שהיה,חשבתי על היהודים שהיו במחנה וראו כל יום מחדש את אנשי האס אס החיילים והמשיכו כאילו כלום,כאילו הכי כרגיל זה ממש זיעזע אותי בכלל המחנה הזה היה לי באופן אישי הכי קשה מבין כל אלה שהיינו בהם הכל כל כך חי ומוחשי וזועק עליך גם האמבטיה מול המשרפות של מפקד המחנה שהיה מתרחץ מול המשרפות איך אפשר להיות אכזרי בצורה כל כך סדיסטית? איך אפשר? פשוט איך אפשר?

 

[חולת המירוץ]

אלון....

לא מדובר על שריטה או משהו בסגנון פשוט מידאנק הייתה הנקודה הראשונה בפולין שבה באמת התחלתי להבין מה קרה שם. עד אז למדתי את זה בבית ספר ושמעתי את זה בכל יום זכרון לשואה ועד שלא ביקרתי במידאנק לא יכולתי לתפוס ולהבין עד אז. אותה חריקה של המסילה הבהירה לי שהנאצים ידעו בדיוק מה הם עושים והם חשבו כל כך קר וכל כך בשיגעון עד שאפשר להגיד שהם היו גאונים (לא במובן החיובי כמובן אלא במובן השלילי לגמרי) נ.ב - הקראתי קטע שלך בפגישת סיכום וכולם אמרו שאתה סופר מוכשר חחחח אז אני עוד פעם אומרת לך תודה תודה תודה ואני חוללללההההההההה עלייייייך..

 

[טיפקסית]

והייתה לי חוויה אחרת קשה

שהייתי צריכה לעמוד בבירקנאו מול האנדרטה הגדולה ליד המשרפות המפוצצות לשיר את "פרח" של יהודה פוליקר מי היה מאמין שאפשר לעמוד ולשיר במקום כזה הרגשתי שאני רוצה לבכות אבל כששרתי לא בכיתי רק אחר כך כשהתחלנו ללכת לכייון האוטובוסים הלכתי עם עצמי ובכיתי אבל מיידאנק לטעמי הוא עדיין המקום הכי חזק כי באמת שם אתה רואה הכל,בגובה העיניים ואתה מתחיל להבין מה היה שם ובכלל אתה מתחיל להבין את הפיתרון הסופי,את כל התהליך הכל מוחשי

 

[Juramento]

חחחח...אממ...כנסי ../images/Emo26.gif

מבחינתי מיידאנק השאיר בי שריטה די חזקה...מסוג אלה שבוערות ומכלות לפעמים את נבכי הנפש - כאלה שלא הכרת לפני... בהחלט הנאצים היו גאונים, וגם העומד בראשם...לצערנו כמובן... איך היה בפגישת הסיכום? שמעתי שהיה מרגש... ושוב, את ממש ממש לא צריכה להודות לי...אני מקווה שבעזרת הרגשות שלי, שאותם העברתי בקטעים שכתבתי, נגעו לאנשים שהיו שם וגם כאלה שלא... מת עליך גם וכל כולכם!! ואני רוצה למסור תודה מיוחדת לליאור, שאנחנו בקשר טלפוני והוא עוזר לי להתמודד עם דברים, במודע או שלא.. סופ"ש נעים!!

 

[ליאור לבד]

../images/Emo26.gif

תודה רבה אלון, אני שמח שאני עוזר לך, כי אני שמח שאני מצליח להחזיר לך את העזרה שאני מקבל ממך. אני חושב שההתמודדות שלנו עם המסע הזה היא חלק בלתי נפרד מהמסע עצמו. המסע לא נגמר ביציאה מגבולות פולין, והוא האמת גם לא מתחיל מכניסה בגבולות הללו. הכל בראש. מהרגע בו אנו מתחילם לעסוק בעניין, לקרוא ספרים, לראות סרטים ולדבר עם חברים או עם כל אחד על העניין הזה- כאן המסע שלנו מתחיל. למה בכלל אנחנו נוסעים? הרי לזכור ולא לשכוח אנחנו יכולים גם מהארץ, ואנחנו הרי לא צריכים הוכחה "מוצקה" לשואה. אנחנו לא נוסעים לשם כדי להכנס לביתן "הוכחות לשואה" באוושויץ ולצאת משם כשאנו מודעים למציאות אחרת לגמרי- אנחנו יודעים שזה קרה. אז למה אנחנו נוסעים?? מי קרא את "שר הטבעות" ולא רצה לראות את הארץ התיכונה או לאכול את הפטריות המטוגנות של תום בומבדיל? מי קרא את "אי המטמון" ולא רצה להיות חלק ממשלחת חיפוש האוצר ולטעום מהרום של המלחים? ואני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל מי קרא את "הארי פוטר" ולא רצה להיות תלמיד בהוגוורטס ולהלחם בטרול או בשניים?? זו הסיבה. לדעתי. אנחנו נוסעים לשם, כי אנחנו רוצים לספק את החושים האלמנטריים שיש בנו- אנחנו רוצים לראות. אנחנו רוצים להריח. אנחנו לא מסתפקים בדמיון שלנו, בגלל שכמה שהוא אינסופי- הוא לא יכול "להמחיש" לנו או "לקרב" אותנו לשואה שקרתה שם לפני שישים שנים בלבד. גם הדמיון שלי לא הצליח לקרב אותי למוות כמו שהצליחו המשרפות במיידאנק. אבל קצת סטיתי מהנושא. שוב, אני חושב שכשאנחנו חוזרים לארץ אנחנו רק ממשיכים את המסע. (בערך כמו "מלחמה היא משא ומתן באמצעים אחרים"). לכן כל מי שמתגעגע למסע בפולין, מתגעגע לאותם חושים שפעלו כל כך הרבה כשהיינו שם. אבל אף אחד לא יכול להתגעגע למשהו שקיים פה ועכשיו- המסע עצמו. כל עוד אנחנו זוכרים. כל עוד אנחנו קוראים וכותבים. כל עוד אנחנו מהרהרים בנושא ומשתתפים בפורומים כמו זה- המסע נמשך. תחגרו חגורות.

 

[Juramento]

תחגרו חגורות - בהחלט.

ראשית, אני חושב שלדבר עם חבר, במקרה שלי איתך, בעיקר זה שחווה את אותם חוויות כמו שאני חוויתי ובעיקר שאנחנו שנינו משדרים על אותו הגל, זה יותר טוב מכל פסיכולוג או איש ייעוץ. שנית, תארת בצורה הטובה ביותר מה ההבדל בין ללמוד את השואה מספרים, וללמוד את השואה במציאות - בארץ מחנות הריכוז וההשמדה. אצלי הלימוד על השואה לא נסתיים לאחר הבגרות בהסטוריה..הוא לא הסתיים עדיין וספק אם יסתיים בקרוב...אני מוצא את עצמי פעמים- שלוש בשבוע מחפש חומרים באינטרנט ובאנציקלופדיות, שואל, מדבר ולא מרפה. שלילי? בטוח לא...חיובי? אולי... המסע הזה הוא מסע אל עצמך, מסע אל עולמך הפנימי שלא הכרת - לנבכי הנפש הכי כמוסים ונסתרים...אני חייב להגיד, שבפולין הרגשתי מן חוש חדש...בנוסף לשאר חושיי...זה מן שילוב של ראיה-שמיעה-מישוש-ריח- והכי עוצמתי - ידע והפנמה. אני לא הייתי צריך הוכחה לשואה. לא לשם כך יצאתי. יצאתי כדי לגלות את אלון, אבל לא אלון היומיומי...אלון האחר...האלון שאתם פה מכירים...אלון שכותב, שמביע רגשות, אלון שחושב בפאנים שלא חשב אף פעם...אסוציאציות...כל מני...תמיד...מידאנק - גהינום...האנדרטה של מיידאנק - השער לגהינום...כיכר הסלקציה - המקום בו שחקו אנשים את תפקיד הקב"ה...בצורה כה כואבת...צורבת..והם, הם זועקים מתוכנו, מסתכלים עלינו, מצביעים עלינו, מתחננים בפנינו...שנזכירם, שלא נשכח אותם... ליאור, כתבת משפט יפה וחכם - "אבל אף אחד לא יכול להתגעגע למשהו שקיים פה ועכשיו- המסע עצמו. כל עוד אנחנו זוכרים. כל עוד אנחנו קוראים וכותבים. כל עוד אנחנו מהרהרים בנושא ומשתתפים בפורומים כמו זה- המסע נמשך. תחגרו חגורות. "... ישר כוח. בהצלחה לכולנו במסע...אל עצמנו...

 

[ליאור לבד]

מזדהה איתך בהכל. חוץ מדבר אחד

אצלי לא היה תהליך של ידע והפנמה כפי שציינת שהיה אצלך. המשפט האחרון ביומן המסע שלי הוא "נסעתי עם "למה?" וחזרתי עם "איך?"" לא "ידעתי" כלום. גם כמעט ולא הפנמתי. חזרתי עם כמות כפולה של שאלות, כמות כפולה של בלבול ושל תהיות. חזרתי כפי שלא חלמתי שאחזור. מבוגר יותר. עצוב יותר.

 

[Pukipsey007]

../images/Emo24.gif מיידאנק זה באמת קשה..

במיוחד במקרה שלך..