חוויה מעצבת.
תחנת רכבת, אמסטרדם. קר! הנשמה מלאה בציפיה- אמסטרדם! הגענו....
מתחילים ללכת. משמאלנו גשר *שמוביל לחלונות האדומים,בדיעבד*. הולכים ישר ומגיעים לכיכר. הרבה אנשים יושבים שם על המדרגות ,
רובם אמנים. מישהו מנגן שם ושר. אני שרה איתו מהמקום שישבתי בו..בכלל-ניגון אקראי על גיטרה עושה לי חופש בלב..
מלא אנשים שם, רובם יפים. רואים על הפנים שאלו אנשים יפים..בתוכם.
אחד מהם מדבר עם החבר שלי. אני מרוכזת באיש ששר ובמה שרואות העיניים שלי. הלב שלי מלא-כייף!
החבר שלי מסתובב אלי ושואל אם בא לי ללכת לבית קפה מיוחד,מזמינים אותנו לשם. בטח, הולכים!
באמת מיוחד. אנשים בכל הצורות והצבעים.חגיגה. הריחות מסביבינו לא ממש מוכרים, אבל אתה מבין מה זה-אתה באמסטרדם.
סיימנו בבית הקפה, הולכים אליו הביתה. הוא גר על ספינה..נשמע מעניין! נכנסים פנימה-איזה יופי! מוסיקה *לא זוכרת איזה* מחברת.
.יש שם מלא אנשים, אבל מלא. כולם יושבים על הריצפה של הספינה, צוחקים מדברים...אני קצת בהלם מההמון, נצמדת לחבר *הגבוה במיוחד* שלי, ואז שקט. נשארת רק המוסיקה..מעבירים מקטרת ארוכה-מהתחלה והלאה.
העיניים של כולם נצמדות לאדם ששואף מהמקטרת. גם שלי. מה יש בה במקטרת הזו? מה אני עושה בתוך השקט הזה וכל העיניים? אוקיי, מה כבר יכול להיות שם גראס? אני אקח שאיפה אחת ולא יקרה כלום! אבל אולי זה לא גראס אלא משהו רציני יותר?
משהו בלחץ הקבוצתי הזה, לא נותן לי לשאול...השקט הזה, קשה להפר אותו. כאילו שאת מפרה סוג של הרמוניה כפי שהיא צריכה להיות.. לא בא לי "לבדוק" על עצמי מה זה...אני לא רוצה את הדבר הזה...
אני מסתכלת על החבר שלי. העיניים שלו בתוך הסיבוב...אני יודעת שהוא גם לא יודע מה זה...אבל אני מחזיקה בו חזק..
עוד שניה המקטרת אצלי, יחד עם כל העיניים האלה.. מה פאקינג עושים?! אני בסערת רגשות, קצת משותקת..ממשיכה לדבר עם עצמי: זה רק שאיפה-וזהו..! אני לא רוצה אבל, גם אם זה מריחואנה. לא רוצה. אני אמורה לקחת משהו רק בגלל שכל העיניים האלו תלויות בי? כי זה מה ש..."עושים עכשיו"? רק בגלל ש"תורי"? המקטרת ביד של החבר שלי. הוא שואף ממנה ומעביר אלי.. הלב שלי דופק על 200
אני מנידה בראשי לשלילה ומעבירה הלאה את המקטרת. כל העיניים עלי, מתעכבות עלי. אני מרגישה כמו חוצן.. חלק מחייכים אלי, זה מרגיע אותי..החבר שלי שואל אם אני רוצה ללכת, אני אומרת שכן. אני מחייכת בחוץ. מרגישה סוג של עוצמה. לא איכזבתי אותי- עמדתי בתוך הלחץ-לבד. הייתי שם בשבילי.עשיתי מה שלא עשיתי-בשבילי. למען האמת והרצון שלי שלא רצו לגעת בזה... לא רצו לדעת מה הדבר הזה-למרות שהנפש שלי הכי סקרנית בעולם....
זהו. חוויה מעצבת...
לא לפחד להגיד "לא"- גם בתוך ההמון הבטוח...
*אני כותבת מהתחושות שלי של לפני שנים , אז נא לא לשפוט אותי בעיניים של היום, ובכלל....*
נ.ב
פרנקי, זו ההתחלה.....פוסט אני-פוסט אתה..פוסט אני, פוסט אתה..
עכשיו זה "פוסט אתה".. יאללה שוט!
תחנת רכבת, אמסטרדם. קר! הנשמה מלאה בציפיה- אמסטרדם! הגענו....
מתחילים ללכת. משמאלנו גשר *שמוביל לחלונות האדומים,בדיעבד*. הולכים ישר ומגיעים לכיכר. הרבה אנשים יושבים שם על המדרגות ,
רובם אמנים. מישהו מנגן שם ושר. אני שרה איתו מהמקום שישבתי בו..בכלל-ניגון אקראי על גיטרה עושה לי חופש בלב..
מלא אנשים שם, רובם יפים. רואים על הפנים שאלו אנשים יפים..בתוכם.
אחד מהם מדבר עם החבר שלי. אני מרוכזת באיש ששר ובמה שרואות העיניים שלי. הלב שלי מלא-כייף!
החבר שלי מסתובב אלי ושואל אם בא לי ללכת לבית קפה מיוחד,מזמינים אותנו לשם. בטח, הולכים!
באמת מיוחד. אנשים בכל הצורות והצבעים.חגיגה. הריחות מסביבינו לא ממש מוכרים, אבל אתה מבין מה זה-אתה באמסטרדם.
סיימנו בבית הקפה, הולכים אליו הביתה. הוא גר על ספינה..נשמע מעניין! נכנסים פנימה-איזה יופי! מוסיקה *לא זוכרת איזה* מחברת.
.יש שם מלא אנשים, אבל מלא. כולם יושבים על הריצפה של הספינה, צוחקים מדברים...אני קצת בהלם מההמון, נצמדת לחבר *הגבוה במיוחד* שלי, ואז שקט. נשארת רק המוסיקה..מעבירים מקטרת ארוכה-מהתחלה והלאה.
העיניים של כולם נצמדות לאדם ששואף מהמקטרת. גם שלי. מה יש בה במקטרת הזו? מה אני עושה בתוך השקט הזה וכל העיניים? אוקיי, מה כבר יכול להיות שם גראס? אני אקח שאיפה אחת ולא יקרה כלום! אבל אולי זה לא גראס אלא משהו רציני יותר?
משהו בלחץ הקבוצתי הזה, לא נותן לי לשאול...השקט הזה, קשה להפר אותו. כאילו שאת מפרה סוג של הרמוניה כפי שהיא צריכה להיות.. לא בא לי "לבדוק" על עצמי מה זה...אני לא רוצה את הדבר הזה...
אני מסתכלת על החבר שלי. העיניים שלו בתוך הסיבוב...אני יודעת שהוא גם לא יודע מה זה...אבל אני מחזיקה בו חזק..
עוד שניה המקטרת אצלי, יחד עם כל העיניים האלה.. מה פאקינג עושים?! אני בסערת רגשות, קצת משותקת..ממשיכה לדבר עם עצמי: זה רק שאיפה-וזהו..! אני לא רוצה אבל, גם אם זה מריחואנה. לא רוצה. אני אמורה לקחת משהו רק בגלל שכל העיניים האלו תלויות בי? כי זה מה ש..."עושים עכשיו"? רק בגלל ש"תורי"? המקטרת ביד של החבר שלי. הוא שואף ממנה ומעביר אלי.. הלב שלי דופק על 200
אני מנידה בראשי לשלילה ומעבירה הלאה את המקטרת. כל העיניים עלי, מתעכבות עלי. אני מרגישה כמו חוצן.. חלק מחייכים אלי, זה מרגיע אותי..החבר שלי שואל אם אני רוצה ללכת, אני אומרת שכן. אני מחייכת בחוץ. מרגישה סוג של עוצמה. לא איכזבתי אותי- עמדתי בתוך הלחץ-לבד. הייתי שם בשבילי.עשיתי מה שלא עשיתי-בשבילי. למען האמת והרצון שלי שלא רצו לגעת בזה... לא רצו לדעת מה הדבר הזה-למרות שהנפש שלי הכי סקרנית בעולם....זהו. חוויה מעצבת...
לא לפחד להגיד "לא"- גם בתוך ההמון הבטוח...
*אני כותבת מהתחושות שלי של לפני שנים , אז נא לא לשפוט אותי בעיניים של היום, ובכלל....
*נ.ב
פרנקי, זו ההתחלה.....פוסט אני-פוסט אתה..פוסט אני, פוסט אתה..
עכשיו זה "פוסט אתה"..
יאללה שוט!
