חווה כאב עצום!

[שרה5555]

לבד בעולם

אכן אין מילים לתאר זאת. אני כותבת לך והדמעות ממש חונקות אותי. גם אני לא יודעת איך ממשיכים הלאה לבד בעולם עם הכאב שממש לא משתווה לשום כאב אחר. הטראומה והעצב שאבי ואמי הכל כך טובים הלכו לי מול העיניים, בלי הודעה מוקדמת מבלי להיפרד מהם בכלל, מבלי לבקש מהם סליחה על כל מיני דברים, מבלי לחבק ולהגיד שאני כל כך כל כך אוהבת הכי בעולם, שלא הספקתי לעשות בשבילם מספיק. גם לאחותי ולי קשיים נוספים שגורמים לנו לדאוג ולחשוב מה יהיה איתנו הלאה. מה נעשה בלעדיי אימא, שהייתה הבית שלי והחיים שלי, ממש ככה. לחשוב שאדבר על אימא בלשון עבר רק בזכרונות לא מתעכל.
לא חלמתי שהוריי ילכו לי כל כך מהר מבלי להספיק לראות ולהיות איתנו וכך יהיו החיים שלי. היו לנו כל מיני תכנונים והכל נגמר בפתאומיות. אני חושבת על אימי שהלכה לפני 3 וחצי חודשים כל דקה, היא בלב ובמחשבה אצלי כל הזמן בבית, באוטובוס, בעבודה ובכלל וזה משפיע עליי. אני כל הזמן רוצה לישון, עייפות שאי אפשר להסבירה. אין לי חשק לכלום, החג המתקרב הוא לא "חג" מבחינתי. זה ממש להיות אבודה בעולם בלי לדעת איך ממשיכים הלאה ומה יהיה, ומרגישה שאף אחד לא יבין ולא מבין אותי. קשה לי לחייך חיוך מזוייף, ואני מרגישה שאנשים מתרחקים, אני חייה את החיים כי אין ברירה, אבל אלה לא ממש חיים בלי אימא. זה סבל שאי אפשר לתאר.
אנשים בעבודה שואלים אותי אם אני לוקחת "חופש", חופש בלי אימא? חופש לבד? הרי הייתי אמורה לקחת כמה ימי חופש כדי לעזור ולהיות עם אימא, אם רק הייתי יכולה להמשיך להיות איתה אבל רק להיות איתה, לחבק ולנשק אותה זה היה בשבילי הכל. ממש הכל. אני יודעת שלא לכולם זה ככה. אבל מי שקשור מאוד להורים הכי קשה לו.

 

[אשבל1]

תמר יקרה

כבר יותר מ 20 שנה שאני במצבך, לכן באמת מבינה

שמחה שקיים הפורום (מה שלא היה קיים אז) ויש מי שמבין, מקשיב, משתף, מחבק, גם אם וירטואלית, אנחנו כאן להקשיב ולתמוך, תשאבי כוחות מילדייך, מחיבוק שלהם, ואנחנו כאן בשבילך..

 

[אשבל1]

קשה..

אך התגברתי? לא הכרתי אופציה אחרת, את אבי איבדתי כמה שנים לפני שאיבדתי את אימי, סופית התייתמתי בגיל 17, אחותי הייתה שם לצרכים הפיזיים בעיקר, רגשית, לא היה אף אחד, הרגשתי מאוד לבד, לאחר שנים שחייתי לבד הכרתי את בעלי, והמשפחה שהקמתי היא האושר שלי, אבל תמיד , תמיד נשארת הצלקת של הבדידות, של הלבד..... של הגעגוע למשהו הבסיסי הזה, אמא.

תמר, הדרך הנכונה היא הטבעית, להתאבל, לבכות, לכאוב והעיקר ממליצה, לשתף.

 

[עדיה222]

לתמר - על שבתות ולבד בתוך חומת הכאב

אני מדמה אותך בשבת לבד באמצע התקופה הנוראה שעוברת עליך - האם ילדיך היו אצל בן הזוג שלך? אני מנסה לדמות את הלבד: אולי לא קבעת שום פגישה, שום פעילות, כי את מרגישה שאת לגמרי נתונה לבכי ולצער, ושום דבר לא יכול להבקיע את חומת הכאב?
אני מקווה שיש דברים, יש פעילויות ומפגשים אנושיים שיכולים להסיח את דעתך.

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

קחי תמיכה ממי שרק אפשר

תמר המתוקה,
את במצב מאוד לא פשוט, והכאב בטוח קשה מאוד.
יש לך קשיים רבים בנוסף על אלו של אובדן אימך, ואלו אפילו מדגישים את הצער, כיוון שהיא הייתה זאת שיכולת לדבר איתה.

ממליצה לך מאוד להצטרף לקבוצת התמיכה שדיברת עליה, תיעזרי במי ובמה שאפשר.
ושוב, אם פה נוכל לעזור, אז כמובן שנהיה פה בשבילך ( מרשה לעצמי לדבר לרגע בשם בנות הפורום)

שולחת לך את כל התמיכה שאפשר מרחוק.
ותיזכרי
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.....

 

[אשבל1]

 

[עדיה222]

לשרה

אני קוראת אותך בדמעות ובהזדהות. אני חושבת שהרבה אנשים כן מבינים אותך, ובוודאי שמסביבך קיימים המבינים והמזדהים, אבל ייתכן שהם לא יכולים להיות בתוך הצער. ייתכן שהם צריכים להתגונן מפני היסחפות לתוך כאב וצער.
אני מקווה שאת כן מספרת על האובדן שלך להרבה אנשים. אני מצאתי שלספר זה מקל.
אני מזדהה מאוד מאוד עם דבריך על כך שלא הספקת לבקש סליחה על כל מיני דברים. הדברים שעליהם הייתי צריכה לבקש סליחה - הם למעשה עוד מתרבים ככל שאני מתרחקת ממות הוריי ומהחיים של הוריי. ואני מבינה את הגבורה שלהם, כיצד עמדו במטלות החיים, איך גידלו אותנו בתוך המהומה של ההסטוריה הנוראה, איך היו אנשים הגונים, ועוד ועוד. לפעמים המחשבות האלה תוקפות אותי מאוד, ויש להן ממש כוח למוטט אותי. אבל בפעמים אחרות אני מרגישה את ההשפעה של הזמן שעובר, שמתערם, שנערם, וההשפעה היא טובה אך גם אכזרית. כי מצד אחד הסבל פוחת, אבל מצד שני בגלל ערימת הזמן שנערמת על האבדן, על מה שהיה - אני מסתכלת עלי אז, עלי כבת מול אמי, כאילו אני אחרת, מישהו אחר.
תחזיקי מעמד,
איתך
עדיה

 

[תמר1104]

חווה כאב עצום!

אימי היקרה והאהובה נפטרה לפני 4 חודשים במפתיע. הייתי קשורה אליה מאוד!!!
מאז אני שבורה, הרוסה ולא יודעת איך לצאת מזה, אני אמנם מתפקדת(היות ויש לי 2 ילדים) אך מתקשה מאוד הכל על אוטומט. בוכה הרבה, ולא באמת חיה.
בנוסף אני עוברת כבר כמה שנים תהליך גרושין ואימי תמיד עזרה לי ותמכה בי והראתה לי את הדרך.
אבי נפטר לפני 20 שנה ונותרתי יתומה מאב ומאם.
יש לי אחים אבל כולם נשואים ועסוקים במשפחות שלהם ובנוסף קשה להם להכיל את הכאב שלי.
ואני מרגישה לבד בעולם!
זאת התקופה הקשה ביותר שעברתי בחיי ולא יודעת איך להמשיך ולחיות וממה לשאוב את הכוחות. עד היום שאבתי את הכוחות מאמא.
מאוד קשה לי! היום, לאחר 4 חודשים קשים, עדיין לא מאמינה ולא מעכלת.
נכנסתי לפורום הזה בפעם הראשונה, קראתי כמה תגובות. היה נעים ומרגש לראות שיש נשים שעוברות דברים דומים ומצליחות לחיות למרות הכאב העצום והחור שנשאר.
שתהיה שבת שלום,

 

[אשבל1]

תמר יקרה,

תמיד עצוב לשמוע על עוד בת שאיבדה אם, אני מאוד משתתפת בצערך.

האובדן של אימך היקרה מצטרף לאובדן הזוגיות ותהליך הגירושין ואני יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה,בוודאי הגעגוע לאביך והכאב על אובדנו צף ועולה, מזמינה אותך להמשיך ולשתף אותנו, לפרוק קצת , לקבל חיבוק ואולי עיצה, מקווה שתהיה לך שבת כמה שיותר שלווה, האם הילדים איתך השבת? האם את בבית? נפגשת עם משפחה או חברים?

 

[שרה5555]

חווה כאב עצום

תמר שלום, גם אימי נפטרה במפתיע ואבי לפני 19 שנה. המשענת של החיים הלכה, כמו שנעמה כתבה הקשר עם אימא הוא הקשר הכי חזק במשפחה. כשאבי נפטר הקשר עם אימי רק התחזק, היינו צמודות וקשורות בלב ובנפש. ומותה הפתאומי השאיר אותי אבודה ולבד ממש לבד בעולם. מבינה את ההרגשה שהאחים עסוקים וממשיכים את החיים וכמה הם יכולים כבר לשמוע שקשה לי. זה רק מעצים את הרגשת הלבד.לא יודעת איך להמשיך. כל כך מבינה אותך.

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

תמר היקרה

נשמע לי כל כך קשה.
לא רק שאיבדת את אמא,
נשמע כי אין לך עם מי לחלוק את הכאב.
אם את בהליך גירושים, אני מניחה שבעלך לא תומך (למרות שאני מקווה שלפחות הוא מבין וקצת מניח )

האם יש לך חברה טובה שאיתה את יכולה לדבר?
אל תנסי להיות גיבורה לבד.
יש פה המון בנות שיעזרו, אבל עדיין ממליצה לך ללכת לטיפול.
לשבת עם מישהו מקצועי שיתמוך ויכיל את הכאב, גם על האובדן של אמא, וגם כמובן על מה שקורה ביום יום, מה שאמא הייתה.
זה שווה את הכסף,
אף אחד לא יחליף את אמא, אבל יכול להיות מי שיוכל לעזור, ולתמוך.

 

[עדיה222]

תמר היקרה - ההלם, החירום, הכוחות לשרוד

תמר היקרה, אני משתתפת בצער שלך ובכאב על מות אמך לפני זמן קצר כל כך. התחושה שאין אדם שיכול להכיל את הכאב שלי, שלך, שלנו, אחרי פטירת אמא - תחושה לגמרי מוכרת, ואולי היא התחושה של כל אדם שנופלת עליו מכה שמעבירה אותו מהחיים המוארים אל בור אפל שפעור אל המוות. טוב לך מאוד שאת יכולה לבכות, מהיחסים שלי עם הבכי שלי אני מבינה שהיכולת לבכות היא ממש נכס נפשי. נראה שאת מתקיימת באופן הכי "מיטבי", את שורדת את הימים. נדמה לי שזאת המשימה בזמן הקרוב לאובדן. אני חושבת שאת הכוחות לקיום המופחת הזה שואבים מכל מיני מקומות, בין אם מתפיסות על הישארות הנפש, או - להיפך - מהיום-יום עצמו, מהמרכיבים הכי חומריים של היום-יום.
אני מחבקת אותך, מקווה שתמשיכי לכתוב בפורום, שתוכלי למצוא סעד בכתיבה הזאת אל תוך החלל הוירטואלי. אבל גם זה "מכל" (מ' בצירה)!
שלך
עדיה