אני אינני סרבנית, אבל חשתי צורך
להגיב על הטור\כתבה שקישרת אליה. דבר ראשון, מוזרה לי העובדה שאדם שעסוק במחאה על כמה לא-רגיש הוא הציבור הישראלי, או השלטון הישראלי, לבעיות האדם ולסבלו, יבחור להביע את מחאתו דוקא בשביתת רעב,ואחר כך יתלונן על מספר הכתבות המצומצם בעתון. אני מעריכה עד מאד אנשים שעומדים גאים מאחורי עמדותיהם,גם כאשר כל הסביבה בזה להם. אבל עמידה בצורה כזו מאחורי העקרון היא בעיני קצת צורה עיוורת, מכיוון שהבעת סרבנות והשגת דעת קהל יכולות לבוא בדרכים אפקטיביות הרבה יותר משביתת רעב. יש עתוני מחתרת, יש הפגנות עם גימיקים פרובוקטיביים. ציבור הסרבנים כיום הולך וגדל,ועל אף שאני לא תומכת בו,אני תומכת בזכות שלו להביע את קולו. ניתן לגייס אותם להפגנה אני מניחה. מדינה כובשת לא תתרגש יותר מדיי אפילו אם חס וחלילה ימותו כל שובתי הרעב הסרבנים. יהיו כמה שיביעו הערכה על כך שאנשים הלכו רחוק מאחורי רעיונותיהם. אולם הרוב ודאי יגיד שממש לא אכפת לו, והכותרות בעתונים ימשיכו לזעוק "פיגוע\מגה פיגוע\טילים" וכו'. כיבוש זה מזעזע. חוסר רגישות מצד העם זה מזעזע. אבל עד שלא נסביר לעם הזה באמת ובתמים, שהכיבוש זה לא רק אזרחים פלסטינים מדוכאילם, אלא נשכנע אותם שזה גם חיילים מתים,כסף מבוזבז ופיגועים ללא סוף,לא יבוא השינוי. לדעתי. טלטול
