תזכור ששום דבר הוא לא קבוע. הכל משתנה.
זאת אולי חוויה שקצת רחוקה מהעולם שלך - אבל לפני 12 שנה יצאתי מהארון בפני ההורים שלי. הם קבלו את זה קשה נורא, תקופה ארוכה היו בדיכאון - האשימו את עצמם ואת כל העולם והרגישו שנלקח מהם מהילד שלהם. הייתי אז די צעיר ולא היה לי מושג מה לעשות עם זה, הרגשתי אחראי לסבל שלהם. מהמרחק של השנים שעברו אני יכול לספר לך על השינוי העצום, שינוי שנבנה צעד אחרי צעד - שינוי אצלהם שהוא תוצאה של השינוי אצלי. כשאני הפסקתי לתפוס את עצמי כקורבן וכנחות ובניתי לי חיים שלמים ומספקים גם להם היה קל יותר להרפות מהדיעות הקדומות שלהם ומהדאגות המקוריות. כשהם ראו אותי מאושר ושמח ואוהב, מוקף באנשים שאוהבים אותי - הם כבר לא ראו את המילה "הומו" - הם ראו אותי שוב. כשגיליתי שאני נשא חשבתי על הקרבה בין הסיטואציות האלו. על איך המחלה דוחפת אותי מחדש לתוך "ארון של נשאות", סוד איום שאני נושא איתי וחייב להסתיר ולזמן מסויים הרגשתי בדיוק כמו אותו ילד בן 18. אבל אני כבר לא בן 18, ואני יודע שהכל משתנה, ומה שנראה לי שהוא העולם כבר לא יראה לי ככה בעוד שנה. הבנתי שאני צריך להתמודד עם הידיעה הזאת קודם כל ביני לבין עצמי שזה אומר קודם כל לרכוש הבנה על מה זה בעצם אומר "איידס", מעבר לידיעות הכלליות שהיו לי עד אז. אני עושה את זה באמצעות קריאה של חומר, שיחות ושאלות עם הרופא שמטפל בי והקשבה לסיפורים של אחרים בפורום הזה. אני לאט לאט מפרק את המילה הנוראית הזאת למרכיבים מרכיבים. ברור לי שיהיו שינויים בחיים שלי, כל נושא התרופות למשל. לא קל לי לעכל את העובדה, סמי-טבעוני מודע שכמוני, שאני אצטרך לחיות על נטילת תרופות יום יומית. אבל אני לומד לקבל את זה כחלק מהדברים שהשתנו. הייתה תקופה שכעסתי על עצמי, הייתי מלא זעם פנימי על המצב הזה שהגעתי אליו וראיתי בו ביטוי של חוסר האחריות שלי. אני יודע היום להגיד שאמנם הייתי חסר אחריות אבל אין בי כעס אלא השלמה מסויימת עם המצב ובעיקר שאיפה לחיות חיים שמחים ומלאים. היה לי קשה לחשוב על זה שיש משהו שאני צריך להסתיר אותו - זה כל כך מנוגד לאופן שבו אני חי את החיים שלי, אבל גם פה אני מבין שיש אנשים שאותם אני יכול לשתף וכאלו שלא צריכים לדעת, ואני צריך לדעת להבדיל ביניהם. האנשים הראשונים שסיפרתי להם היו האחים שלי שצעירים ממני בכמה שנים, זה לא נבע מתוך מחשבה מעמיקה אלא יותר מתוך צורך לפרוק ולשתף - הם קיבלו את זה בצורה מדהימה ואני מקבל מהם המון אהבה ותמיכה. אני גם מרגיש את המחיר שזה גובה מהם - במובן מסויים יש עליהם מעמסה שלא הייתה שם קודם. אבל גם הם, במשך הזמן מתפרקת להם המילה הזו והם רואים אותי מחדש. ואני - כמו כולם, לפעמים למעלה ולפעמים למטה, אבל מאוד רחוק מהיום הזה לפני קצת פחות משנה שבישרו לי שאני נשא. אני מקווה שתמצא את הדרך שלך בתוך כל זה, ושתבין שלמרות שזאת בשורה קשה היא בסך הכל אומרת שמעכשיו תצטרך להתמודד עם קשיים נוספים על אלו שהכרת. התגובה של אמא שלך מתסכלת אבל היא לא צריכה למנוע ממך לעבור דרך עם עצמך - התגובה שלה היא ביטוי של החרדה שלה, של חוסר הידיעה ושל הרצון להאחז בכל מה שהיה לפני כן, זה הכי אנושי ומובן. אתה צריך למצוא את הכוח ואת הנשימה לראות מעבר לזה. אלה החיים שלך ואם תבחר הם יהיו חיים שלמים ושמחים. זה לא קל להבין את זה אולי ממקום שעדיין לא מעכל את הבשורה הזאת אבל - בין היתר - בגלל זה גם קיים הפורום הזה. הלוואי והצלחתי, אפילו במעט, לעודד אותך.
שיהיה לך יום טוב.
