s o r t e r
New member
חדש פה
כשהבונבונירה שלי רק נולדה (לפני 6 וקצת שנים) כתבתי לא מעט (עד כמה שאני זוכר היה אז פורום אחד) וגם כתבתי אז בשם אחר... בכל אופן היום היא כבר גדולה וזה פוסט שכתבתי לא מזמן... אני מודה, כנראה שהכתובת הייתה על הקיר, אבל לא ראיתי. או שלא רציתי לראות אותה. זה התחיל יום אחד שהיא רוצה להוריד את המעקה מהמיטה. מה לעזאזל אני אמור להגיד? כלומר ברור לי מה אני אמור להגיד במצב כזה – ברור, בשמחה נוריד אותו, את כבר גדולה. אבל האינסטינקט הזה לשמור עליה כמו על תינוקת מפריע לי, מה אם היא תתגלגל בלילה ותיפול מהמיטה? בינתיים עבר זמן מה והיא לא נפלה עדיין. רק השמיכה נופלת פעם בלילה והצעקות “אבא תכסה אותי” נתנו לי הזדמנות להיאחז עוד קצת בתינוקת שלי… ואז יום אחד היא רוצה להתקלח לבד. ובלבד היא לא מתכוונת לא עם האח הקטן שלה, אלה לגמרי לבד, לעשות הכול לבד. להסתבן, לחפוף, לכוון את טמפרטורת המים, להתנגב, לצחצח שיניים, הכול. שוב, אני אמור לתמוך ולעודד. אבל באמבטיה אפשר לטבוע, לא? שלא לדבר על זה שזה לא פעולות פשוטות לחפוף שיער. ומה עם לצאת לבד מהאמבטיה לרצפה הרטובה? אפשר להחליק ולשבור את הראש או הגב… הזמן מרפא את הכול, והיא כבר מתקלחת לבד, רק להעביר את הזרם מהברז לטוש היא עדיין לא מצליחה לבד, הילדה הגדולה שלי. בל”ג בעומר הלכנו למדורה יישובית. מדורה גדולה שאליה הוזמן כל היישוב. הלכתי עם הבונבונירה והבונבון. מדורה גדולה, מרשמלו, בצק לפיתות, תפוחי אדמה, שירה בציבור היה נחמד מאוד. כולם יושבים על מחצלות ושמיכות מסביב לאש, נחמד. בצד המגרש יש ערימה של כורסאות יישנות עליה השתלטו בתחילת הערב ילדי בית הספר היסודי. (התיכונסטים שכובים על מצלת גדולה כולם על הגב, כולם עם היד 90 מעלות לשמיים, כולם מחזיקים סלולרי ומסמסים במרץ. בכל אופן, בצד היו ילדי בית הספר היסודי השתוללו, השתטו ועשו כל מה שילדים בגילאים האלה עושים. הבת שלי למרות שהיא עדיין בגן הצטרפה אליהם. ולקחה חלק פעיל בכל מה שהיה שם. בגובה היא מתאימה גם לילדי כיתה ב’. ויש לה חברות מכיתה ד’. מהתבוננות מהצד לא ניתן היה לנחש שהיא קטנה מהם, לא ניתן היה לנחש שהיא לא חלק אמיתי מהחבורה. לא נוסעת איתם בהסעה כל בוקר. אז נפל לי לראשונה האסימון שהיא כבר גדולה. בדרך הביתה אמרתי לה, איזה כיף שנה הבאה את בבית ספר וכבר תכירי את כולם. אבא, היא נועצת בי מבט עקום, אני מכירה את כולם כבר היום. הם חברים שלי. והשבוע היא נשארה לבד בבית בפעם הראשונה. היא לא הרגישה טוב ונשארה בבית עם אמא, כשאמא הלכה לגן להביא את הבונבון, היא לא רצתה להצטרף. אז היא נשארה לבד בבית. אמא הלכה לגן והיא נשארה לבד בבית. אומנם זמן מאוד קצר (בסביבות 10-20 דקות) אבל לגמרי לבד. היא רשמה על דף את מספר הפלאפון של אמא, ועשתה ניסיון אחד לחייג אליו לפני שאמא יצאה. ואז היא נשארה לגמרי לבד. וכלום לא קרה. האדמה לא נפערה, הבית לא נשרף רק אמא ובונבון חזרו מהגן לילדה שלא הבינה למה אמא כ”כ מתרגשת. ילדה גדולה שלי.
כשהבונבונירה שלי רק נולדה (לפני 6 וקצת שנים) כתבתי לא מעט (עד כמה שאני זוכר היה אז פורום אחד) וגם כתבתי אז בשם אחר... בכל אופן היום היא כבר גדולה וזה פוסט שכתבתי לא מזמן... אני מודה, כנראה שהכתובת הייתה על הקיר, אבל לא ראיתי. או שלא רציתי לראות אותה. זה התחיל יום אחד שהיא רוצה להוריד את המעקה מהמיטה. מה לעזאזל אני אמור להגיד? כלומר ברור לי מה אני אמור להגיד במצב כזה – ברור, בשמחה נוריד אותו, את כבר גדולה. אבל האינסטינקט הזה לשמור עליה כמו על תינוקת מפריע לי, מה אם היא תתגלגל בלילה ותיפול מהמיטה? בינתיים עבר זמן מה והיא לא נפלה עדיין. רק השמיכה נופלת פעם בלילה והצעקות “אבא תכסה אותי” נתנו לי הזדמנות להיאחז עוד קצת בתינוקת שלי… ואז יום אחד היא רוצה להתקלח לבד. ובלבד היא לא מתכוונת לא עם האח הקטן שלה, אלה לגמרי לבד, לעשות הכול לבד. להסתבן, לחפוף, לכוון את טמפרטורת המים, להתנגב, לצחצח שיניים, הכול. שוב, אני אמור לתמוך ולעודד. אבל באמבטיה אפשר לטבוע, לא? שלא לדבר על זה שזה לא פעולות פשוטות לחפוף שיער. ומה עם לצאת לבד מהאמבטיה לרצפה הרטובה? אפשר להחליק ולשבור את הראש או הגב… הזמן מרפא את הכול, והיא כבר מתקלחת לבד, רק להעביר את הזרם מהברז לטוש היא עדיין לא מצליחה לבד, הילדה הגדולה שלי. בל”ג בעומר הלכנו למדורה יישובית. מדורה גדולה שאליה הוזמן כל היישוב. הלכתי עם הבונבונירה והבונבון. מדורה גדולה, מרשמלו, בצק לפיתות, תפוחי אדמה, שירה בציבור היה נחמד מאוד. כולם יושבים על מחצלות ושמיכות מסביב לאש, נחמד. בצד המגרש יש ערימה של כורסאות יישנות עליה השתלטו בתחילת הערב ילדי בית הספר היסודי. (התיכונסטים שכובים על מצלת גדולה כולם על הגב, כולם עם היד 90 מעלות לשמיים, כולם מחזיקים סלולרי ומסמסים במרץ. בכל אופן, בצד היו ילדי בית הספר היסודי השתוללו, השתטו ועשו כל מה שילדים בגילאים האלה עושים. הבת שלי למרות שהיא עדיין בגן הצטרפה אליהם. ולקחה חלק פעיל בכל מה שהיה שם. בגובה היא מתאימה גם לילדי כיתה ב’. ויש לה חברות מכיתה ד’. מהתבוננות מהצד לא ניתן היה לנחש שהיא קטנה מהם, לא ניתן היה לנחש שהיא לא חלק אמיתי מהחבורה. לא נוסעת איתם בהסעה כל בוקר. אז נפל לי לראשונה האסימון שהיא כבר גדולה. בדרך הביתה אמרתי לה, איזה כיף שנה הבאה את בבית ספר וכבר תכירי את כולם. אבא, היא נועצת בי מבט עקום, אני מכירה את כולם כבר היום. הם חברים שלי. והשבוע היא נשארה לבד בבית בפעם הראשונה. היא לא הרגישה טוב ונשארה בבית עם אמא, כשאמא הלכה לגן להביא את הבונבון, היא לא רצתה להצטרף. אז היא נשארה לבד בבית. אמא הלכה לגן והיא נשארה לבד בבית. אומנם זמן מאוד קצר (בסביבות 10-20 דקות) אבל לגמרי לבד. היא רשמה על דף את מספר הפלאפון של אמא, ועשתה ניסיון אחד לחייג אליו לפני שאמא יצאה. ואז היא נשארה לגמרי לבד. וכלום לא קרה. האדמה לא נפערה, הבית לא נשרף רק אמא ובונבון חזרו מהגן לילדה שלא הבינה למה אמא כ”כ מתרגשת. ילדה גדולה שלי.
