אני עצמי ואנוכי פה
New member
חדש-ישן...
טוב, למעשה הייתי כאן כבר בעבר. אני כותב לכם, כי אני לא יודע איך לשאת את מה שאני מרגיש... אני המום מעצב, שרוי במן מצב כזה של עצב תמידי. היה לי חבר. ניפרדנו לא מזמן. אני יודע, אני יודע - אתם שומעים על זה הרבה וזה נפוץ. אבל באתי עם כל התמימות והאהבה שלי והייתי מסור, כל כולי, עד הסוף המר. ואהבתי! אוי, כמה אהבתי! זה נמשך רק שלושה חודשים, אבל במוחי הפלגתי לבית עם גינה וגורים מתוקים, בעוד 5, בעוד 10 שנים... אני יודע, נסחפתי אל תוך העולם שלי, שמאמין באהבה אמיתית, שנסחף אחרי עצמו, שמאבד את עצמו לחיוך שמתעורר לי בלב, לניצנוץ שקורץ בעיניי... אני טיפש... טיפש, טיפש, טיפש...! והוא אמר לי שהוא אוהב אותי! הוא אמר שהוא שם, שהוא איתי, הוא אמר שנישאר יחד לעולם... עבר כשבוע ורק עכשיו נופל האסימון. חתיכת אסימון! יותר כמו פסנתר שנפל מהקומה השמינית... חשבתי שניצלתי, שאני עומד לצלוח את זה בקלי קלות. אבל הנה, אחרי שבוע התער מתעורר ופוצע ללא כל רחמים... הדובי שלו, הכרית שאהב... המבט שהיה לו בעיניים כשהיינו נפגשים... כל אלה הלכו ולא יחזרו עוד... יש לי בקשה. אני יודע שזה מגיע מאדם זר ושאולי זו עלולה להיות בקשה מוזרה. יש לי מן ציור כזה בראש, שאני פוגש מישהו שאני לא מכיר. שנינו יושבים על כוס קפוצ'ינו לוהט ומדברים ומדברים ומדברים... זה מן פורקן כזה, שאני מרגיש שאני יכול להוציא רק עם מישהו שלא ראיתי מעולם. סיפרתי לחברים שלי, אבל זה לא אותו דבר. לא אכפת לי מי אתה, לא משנה לי מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. רק שני בני אנוש שניפגשים, יושבים ומדברים כאילו אין מחר. הייתי עושה את זה פה, אבל איכשהו אותיות הנשלחות כביטים ובייטים בלחיצת כפתור, פשוט לא יעשו את שלהן. ואני לא אבכה, לא אייבב. רק נשב ונדבר ונקשיב ונשמע. אני לך ואתה לי. ואולי מחר בבוקר, כשהשמש תזרח, כבר לא יהיה לה גוון אפרורי כל כך... בינתיים זה רק אני, עצמי ואנוכי... רונן.
טוב, למעשה הייתי כאן כבר בעבר. אני כותב לכם, כי אני לא יודע איך לשאת את מה שאני מרגיש... אני המום מעצב, שרוי במן מצב כזה של עצב תמידי. היה לי חבר. ניפרדנו לא מזמן. אני יודע, אני יודע - אתם שומעים על זה הרבה וזה נפוץ. אבל באתי עם כל התמימות והאהבה שלי והייתי מסור, כל כולי, עד הסוף המר. ואהבתי! אוי, כמה אהבתי! זה נמשך רק שלושה חודשים, אבל במוחי הפלגתי לבית עם גינה וגורים מתוקים, בעוד 5, בעוד 10 שנים... אני יודע, נסחפתי אל תוך העולם שלי, שמאמין באהבה אמיתית, שנסחף אחרי עצמו, שמאבד את עצמו לחיוך שמתעורר לי בלב, לניצנוץ שקורץ בעיניי... אני טיפש... טיפש, טיפש, טיפש...! והוא אמר לי שהוא אוהב אותי! הוא אמר שהוא שם, שהוא איתי, הוא אמר שנישאר יחד לעולם... עבר כשבוע ורק עכשיו נופל האסימון. חתיכת אסימון! יותר כמו פסנתר שנפל מהקומה השמינית... חשבתי שניצלתי, שאני עומד לצלוח את זה בקלי קלות. אבל הנה, אחרי שבוע התער מתעורר ופוצע ללא כל רחמים... הדובי שלו, הכרית שאהב... המבט שהיה לו בעיניים כשהיינו נפגשים... כל אלה הלכו ולא יחזרו עוד... יש לי בקשה. אני יודע שזה מגיע מאדם זר ושאולי זו עלולה להיות בקשה מוזרה. יש לי מן ציור כזה בראש, שאני פוגש מישהו שאני לא מכיר. שנינו יושבים על כוס קפוצ'ינו לוהט ומדברים ומדברים ומדברים... זה מן פורקן כזה, שאני מרגיש שאני יכול להוציא רק עם מישהו שלא ראיתי מעולם. סיפרתי לחברים שלי, אבל זה לא אותו דבר. לא אכפת לי מי אתה, לא משנה לי מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. רק שני בני אנוש שניפגשים, יושבים ומדברים כאילו אין מחר. הייתי עושה את זה פה, אבל איכשהו אותיות הנשלחות כביטים ובייטים בלחיצת כפתור, פשוט לא יעשו את שלהן. ואני לא אבכה, לא אייבב. רק נשב ונדבר ונקשיב ונשמע. אני לך ואתה לי. ואולי מחר בבוקר, כשהשמש תזרח, כבר לא יהיה לה גוון אפרורי כל כך... בינתיים זה רק אני, עצמי ואנוכי... רונן.
