חדש... ואחר
אני אקס סינגל. הייתי כזה הרבה זמן, ואפילו די מזמן. מכיר כמה כאלה, אוהב לדון בנושא, וחושב שיש לי מה להציע לאור נסיוני. כתבתי סדרת מאמרים בעניין, שבגדול מכוונת לסינגלים שרוצים לצאת מהמצב ולהגיע לזוגיות טובה - ולא הולך. מצ"ב המאמר הראשון בסדרה. אשמח לשמוע את דעתכם! פופ"ים? אתם לבד ומודאגים מזה? מוכנים לשמוע קצת מנסיונו של מי שהיה לבד והצליח להגיע לזוגיות טובה למדי? הגיל הכרונולוגי לא רלוונטי כאן. מי שמרגיש שהיה לו הרבה יותר טוב לוא היה בתוך מערכת זוגית והוא לא, מחפש בוודאי סיבות לכך, ודרכים לשנות את המצב הלא-רצוי. הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות, כשמאחוריהן יושב תת-מודע שאיכשהו – עד כמה שזה נשמע מוזר, טוב לו עם מצב ה"לבד" הזה והוא שבכל פרשת דרכים דחף אותנו לבחור בדרך שתשאיר אותנו לבד. בחרנו בבן זוג שלא שם עלינו? סירבנו למי שנורא רצה אותנו? דחינו החלטות? ניסינו להאיץ אותן? נכנסנו למיטה מוקדם מידי? או אולי מאוחר מדי? כל מה שתרצו – אם התוצאה היא שאנחנו לבד, החלטנו באותן נקודות קריטיות לא נכון. לא היינו, כך אני אוהב להגדיר את זה – מבוייצים לקשר. או שהתחברנו (מאותה סיבה) עם מי שלא היה. וככל שהזמן עובר ומתבגרים, כך הנטיה להמשיך באותה מתכונת הולכת ומתחזקת, החלק הנוח שב"לבד" מתחזק גם הוא, והזוגיות – בוודאי הזוגיות הטובה, הולכת ומתרחקת. אני בכוונה לא מדבר בלשון נקבה, למרות שנראה שאצל המין ה"חלש" התופעה יותר נפוצה ואותן זה הרבה יותר מטריד. לא חסרים גברים שכמהים בעצם לקשר זוגי מלא, לבית, לילדים... זה רק פחות נראה עליהם ופחות לוחץ עליהם, הם יכולים לעשות את זה תמיד. אצל האישה מתקתק השעון הביולוגי וככל שהוא מתקדם, הלחץ הולך וגובר ואיתו גם הקושי. איך אפשר לבחור ולברור, כאשר ההיצע קטן מהביקוש, כאשר הגברים מחפשים קודם כל חיצוניות מושכת, נחפזים להגיע למיטה ויודעים שלא תהיה להם בעיה לדגום עוד רבות? דווקא כשרוצים, כשעסוקים בזה, קשה מאוד ליצור את הקשר. לפגוש אנשים חדשים, להרשים אותם, שיראו אותנו דרך המראה החיצוני (המאוד מטעה ברוב המקרים), לגרום להם לרצות לשוב ולראות אותנו, לנהל את הענינים ככה שלא נראה נואשים, נלהבים, זקוקים... איך "מוצאים" מועמדים פוטנציאליים "סבירים"? איך נזהרים מכל מיני נוכלים/סוטים/נפלים? איך מגלגלים את השלבים הראשונים? עד כמה לחשוף את עצמנו? מתי אפשר/נכון לגלות התלהבות? ומתי להכנס למיטה? להכיר את ההורים? את הילדים אם יש? לעבור לגור ביחד? ללחוץ להתחתן? ואיזה אנשים מוזרים מנסים להתחבר אלינו? כמה הם לחוצים/דוחים/מטומטמים (תוסיפו מה שאתם רוצים, באיזשהו שלב תבינו שזה לא העניין, ולא מה שרואים בכמה הפגישות הראשונות זה באמת האדם שמולכם...) ואיך יש כל מיני מכוערים ודפוקים נשואים, ועוד לא רע בכלל? לפעמים אפילו עם מציאות של ממש? זה קשה. קשה מאוד, ומייאש יותר ויותר. והיאוש תוקע עוד יותר עמוק, ודוחף לכל מיני פינות מהן עוד יותר קשה לצאת... או שלא מראים, אפילו לעצמינו, עד כמה אנחנו לחוצים ומיואשים, ומתנהלים כאילו כלום, והזמן בורח, ההיצע מצטמצם ולכאורה מתדרדר באיכותו, הבדידות משתלטת ומתנחלת, מעמיקה את אחיזתה וסוגרת מכל הכיוונים... זה לא יאומן עד כמה זה אפשרי לשנות כיוון. אם לוקחים אחריות, מחליטים שרוצים לשנות ומוכנים להתמודד בסבלנות עם קשיים ולצאת לדרך שאם מתמידים בה, מגיעים למקומות הרבה יותר טובים בחיים, מכל הבחינות. השינוי שאתם תעשו אצלכם, הוא שיאפשר לכם לפעול נכון כשאתם נתקלים גם במישהו שהוא אולי לא הכי "נכון". מישהו שיתחבר אליכם חיבור נכון, בריא ובונה – וזו צריכה להיות המטרה. (כשזה קורה, דרך אגב, בכלל לא מודעים לכל הקישקושים שלי. זה פשוט קורה!) אני לא מדבר על פתרון קסם, אבל אני מציע כיוון, דרך, קשה ומיגעת של עבודה עצמית, שלא רק שתקרב אתכם לזוגיות טובה (והאיכות חשובה בעיני לא פחות מעצם העניין!), מירב הסיכויים שתקדם אתכם בכל תחומי החיים. מוכנים להזיע, להתמודד, לגשש ולהתקדם באיטיות? רוצים לשנות את חייכם לבלי הכר? עוד לא ניחשתם? אני מדבר על טיפול פסיכולוגי, שגם אם אתם נעזרים או נעזרתם בו בעבר, יש דרכים לקחת בעזרתו את נושא הזוגיות כפרוייקט ולצאת קדימה למקום אחר. זה לא סתם לא קל. זה קשה, זה ארוך ומייאש לפעמים, אבל נושא פירות אם מתמידים – באחריות. נכון, אני פריק של העניין. אבל מי יודע איפה הייתי היום, אם לא דשתי שוב ושוב בכל מיני אספקטים של חיי בעזרתם של לא מעט פסיכולוגים במשך 30 השנים האחרונות (טוב, לסירוגין, לא כל כל הזמן)? גם אם הייתי מתחתן, זה היה לתוך מערכת בעייתית ששני הצדדים בה היו סובלים קשות. מעולם לא הייתי מצליח להחזיק מקום עבודה טוב, להתקדם ולהתפתח, ליצור קשרי ידידות סבירים... (ככה חייתי כמעט עד גיל 30). אבל כבר בצבא תפסתי שאני מכשיל את עצמי ופניתי לעזרה, ועם השנים והטיפולים התופעה הפכה יותר ויותר נשלטת, וכשנתקלתי באישתי (גם היא בוגרת טיפולים פסיכולוגיים), כבר פעלתי "נכון" יותר ובזכות התובנה המשותפת שלנו הצלחנו ליצור תא זוגי "סביר+" (מי שקרא עד לכאן ומצפה מחיי הנישואין ליותר, יתאכזב קשות, או ישאר לבד). אני מדבר על מערכת שיוויונית, נקייה למדי ממניפולציות, מזדוניות וכעסים חבויים. מערכת שיתופית, עם פתיחות, קבלה ותמיכה הדדית, אמון ו- כמעט הכי חשוב, יכולת להתמודד ביעילות עם משברים כאלה ואחרים, שקורים גם במערכות הכי מושלמות בעולם. האהבה האמיתית, לדעתי, חבוייה ושזורה בכל האלמנטים האלה. במקום שיש "אהבה" אבל אין את כל או רובם, בעיני היא אהבה חולנית והרסנית. ככה באמת יש נשים ש"אוהבות" את הבעלים המכים שלהן, או גברים ש"אוהבים" את בנות זוגן הקנאיות/הכנועות ו/או השד-יודע מה עוד. זוגיות סבירה זו המטרה בעיני ואליה באמת תגיעו אם תטפלו בעצמכם, בנטיות שלכם להסתבך, להסתכסך, להכשל או כל דבר אחר שמנחה אתכם למקומות שאינם באמת טובים לכם. אם אתם באמת רוצים לשנות, אל תתפשו לאשליה שאתם תלויים בכוחות חיצוניים, שה"מתאים" עדיין לא נקרא על דרכיכם, שהמלאך על הסוס הלבן יופיע ויושיע – רק אתם יכולים להושיע את עצמיכם, לקחת את עצמיכם בידייכם ולשנות את סיפור חייכם. לא לבד. זה לא משהו שאפשר לעשות בלי עזרא מבחוץ, עזרה של אדם מקצועי שיודע לעבד את צפונות נפשינו. שום ספר הוראות, מפורט ככל שיהיה, שום חבר תומך או משרד היכרויות. אם לא התחברתם עם האדם המתאים עד היום, זה לא יקרה גם בעתיד. מה שכן יכול להיות זה שתתחברו למישהו שמתאים קשיים שלכם, לנקודות התורפה הקשות והמכשילות ביותר שלכם (ואתם לשלו) – ותבלו את שארית חייכם באומללות כפולה ומכופלת. זה מה שאתם מחפשים? אל תתנו ל"גורלכם" לשלוט בכם, קחו את ההגה לידיכם והטו את דרכיכם לכיוון אחר. חפשו פיתרון טיפולי כזה או אחר, ונדבר עוד על האפשרויות, וצאו לדרך חדשה, דרך שבסופה, גם אם לא רואים אותו, קיים וממתין ה"אור". אתם תגיעו אליו. אתם תראו. דב
אני אקס סינגל. הייתי כזה הרבה זמן, ואפילו די מזמן. מכיר כמה כאלה, אוהב לדון בנושא, וחושב שיש לי מה להציע לאור נסיוני. כתבתי סדרת מאמרים בעניין, שבגדול מכוונת לסינגלים שרוצים לצאת מהמצב ולהגיע לזוגיות טובה - ולא הולך. מצ"ב המאמר הראשון בסדרה. אשמח לשמוע את דעתכם! פופ"ים? אתם לבד ומודאגים מזה? מוכנים לשמוע קצת מנסיונו של מי שהיה לבד והצליח להגיע לזוגיות טובה למדי? הגיל הכרונולוגי לא רלוונטי כאן. מי שמרגיש שהיה לו הרבה יותר טוב לוא היה בתוך מערכת זוגית והוא לא, מחפש בוודאי סיבות לכך, ודרכים לשנות את המצב הלא-רצוי. הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות, כשמאחוריהן יושב תת-מודע שאיכשהו – עד כמה שזה נשמע מוזר, טוב לו עם מצב ה"לבד" הזה והוא שבכל פרשת דרכים דחף אותנו לבחור בדרך שתשאיר אותנו לבד. בחרנו בבן זוג שלא שם עלינו? סירבנו למי שנורא רצה אותנו? דחינו החלטות? ניסינו להאיץ אותן? נכנסנו למיטה מוקדם מידי? או אולי מאוחר מדי? כל מה שתרצו – אם התוצאה היא שאנחנו לבד, החלטנו באותן נקודות קריטיות לא נכון. לא היינו, כך אני אוהב להגדיר את זה – מבוייצים לקשר. או שהתחברנו (מאותה סיבה) עם מי שלא היה. וככל שהזמן עובר ומתבגרים, כך הנטיה להמשיך באותה מתכונת הולכת ומתחזקת, החלק הנוח שב"לבד" מתחזק גם הוא, והזוגיות – בוודאי הזוגיות הטובה, הולכת ומתרחקת. אני בכוונה לא מדבר בלשון נקבה, למרות שנראה שאצל המין ה"חלש" התופעה יותר נפוצה ואותן זה הרבה יותר מטריד. לא חסרים גברים שכמהים בעצם לקשר זוגי מלא, לבית, לילדים... זה רק פחות נראה עליהם ופחות לוחץ עליהם, הם יכולים לעשות את זה תמיד. אצל האישה מתקתק השעון הביולוגי וככל שהוא מתקדם, הלחץ הולך וגובר ואיתו גם הקושי. איך אפשר לבחור ולברור, כאשר ההיצע קטן מהביקוש, כאשר הגברים מחפשים קודם כל חיצוניות מושכת, נחפזים להגיע למיטה ויודעים שלא תהיה להם בעיה לדגום עוד רבות? דווקא כשרוצים, כשעסוקים בזה, קשה מאוד ליצור את הקשר. לפגוש אנשים חדשים, להרשים אותם, שיראו אותנו דרך המראה החיצוני (המאוד מטעה ברוב המקרים), לגרום להם לרצות לשוב ולראות אותנו, לנהל את הענינים ככה שלא נראה נואשים, נלהבים, זקוקים... איך "מוצאים" מועמדים פוטנציאליים "סבירים"? איך נזהרים מכל מיני נוכלים/סוטים/נפלים? איך מגלגלים את השלבים הראשונים? עד כמה לחשוף את עצמנו? מתי אפשר/נכון לגלות התלהבות? ומתי להכנס למיטה? להכיר את ההורים? את הילדים אם יש? לעבור לגור ביחד? ללחוץ להתחתן? ואיזה אנשים מוזרים מנסים להתחבר אלינו? כמה הם לחוצים/דוחים/מטומטמים (תוסיפו מה שאתם רוצים, באיזשהו שלב תבינו שזה לא העניין, ולא מה שרואים בכמה הפגישות הראשונות זה באמת האדם שמולכם...) ואיך יש כל מיני מכוערים ודפוקים נשואים, ועוד לא רע בכלל? לפעמים אפילו עם מציאות של ממש? זה קשה. קשה מאוד, ומייאש יותר ויותר. והיאוש תוקע עוד יותר עמוק, ודוחף לכל מיני פינות מהן עוד יותר קשה לצאת... או שלא מראים, אפילו לעצמינו, עד כמה אנחנו לחוצים ומיואשים, ומתנהלים כאילו כלום, והזמן בורח, ההיצע מצטמצם ולכאורה מתדרדר באיכותו, הבדידות משתלטת ומתנחלת, מעמיקה את אחיזתה וסוגרת מכל הכיוונים... זה לא יאומן עד כמה זה אפשרי לשנות כיוון. אם לוקחים אחריות, מחליטים שרוצים לשנות ומוכנים להתמודד בסבלנות עם קשיים ולצאת לדרך שאם מתמידים בה, מגיעים למקומות הרבה יותר טובים בחיים, מכל הבחינות. השינוי שאתם תעשו אצלכם, הוא שיאפשר לכם לפעול נכון כשאתם נתקלים גם במישהו שהוא אולי לא הכי "נכון". מישהו שיתחבר אליכם חיבור נכון, בריא ובונה – וזו צריכה להיות המטרה. (כשזה קורה, דרך אגב, בכלל לא מודעים לכל הקישקושים שלי. זה פשוט קורה!) אני לא מדבר על פתרון קסם, אבל אני מציע כיוון, דרך, קשה ומיגעת של עבודה עצמית, שלא רק שתקרב אתכם לזוגיות טובה (והאיכות חשובה בעיני לא פחות מעצם העניין!), מירב הסיכויים שתקדם אתכם בכל תחומי החיים. מוכנים להזיע, להתמודד, לגשש ולהתקדם באיטיות? רוצים לשנות את חייכם לבלי הכר? עוד לא ניחשתם? אני מדבר על טיפול פסיכולוגי, שגם אם אתם נעזרים או נעזרתם בו בעבר, יש דרכים לקחת בעזרתו את נושא הזוגיות כפרוייקט ולצאת קדימה למקום אחר. זה לא סתם לא קל. זה קשה, זה ארוך ומייאש לפעמים, אבל נושא פירות אם מתמידים – באחריות. נכון, אני פריק של העניין. אבל מי יודע איפה הייתי היום, אם לא דשתי שוב ושוב בכל מיני אספקטים של חיי בעזרתם של לא מעט פסיכולוגים במשך 30 השנים האחרונות (טוב, לסירוגין, לא כל כל הזמן)? גם אם הייתי מתחתן, זה היה לתוך מערכת בעייתית ששני הצדדים בה היו סובלים קשות. מעולם לא הייתי מצליח להחזיק מקום עבודה טוב, להתקדם ולהתפתח, ליצור קשרי ידידות סבירים... (ככה חייתי כמעט עד גיל 30). אבל כבר בצבא תפסתי שאני מכשיל את עצמי ופניתי לעזרה, ועם השנים והטיפולים התופעה הפכה יותר ויותר נשלטת, וכשנתקלתי באישתי (גם היא בוגרת טיפולים פסיכולוגיים), כבר פעלתי "נכון" יותר ובזכות התובנה המשותפת שלנו הצלחנו ליצור תא זוגי "סביר+" (מי שקרא עד לכאן ומצפה מחיי הנישואין ליותר, יתאכזב קשות, או ישאר לבד). אני מדבר על מערכת שיוויונית, נקייה למדי ממניפולציות, מזדוניות וכעסים חבויים. מערכת שיתופית, עם פתיחות, קבלה ותמיכה הדדית, אמון ו- כמעט הכי חשוב, יכולת להתמודד ביעילות עם משברים כאלה ואחרים, שקורים גם במערכות הכי מושלמות בעולם. האהבה האמיתית, לדעתי, חבוייה ושזורה בכל האלמנטים האלה. במקום שיש "אהבה" אבל אין את כל או רובם, בעיני היא אהבה חולנית והרסנית. ככה באמת יש נשים ש"אוהבות" את הבעלים המכים שלהן, או גברים ש"אוהבים" את בנות זוגן הקנאיות/הכנועות ו/או השד-יודע מה עוד. זוגיות סבירה זו המטרה בעיני ואליה באמת תגיעו אם תטפלו בעצמכם, בנטיות שלכם להסתבך, להסתכסך, להכשל או כל דבר אחר שמנחה אתכם למקומות שאינם באמת טובים לכם. אם אתם באמת רוצים לשנות, אל תתפשו לאשליה שאתם תלויים בכוחות חיצוניים, שה"מתאים" עדיין לא נקרא על דרכיכם, שהמלאך על הסוס הלבן יופיע ויושיע – רק אתם יכולים להושיע את עצמיכם, לקחת את עצמיכם בידייכם ולשנות את סיפור חייכם. לא לבד. זה לא משהו שאפשר לעשות בלי עזרא מבחוץ, עזרה של אדם מקצועי שיודע לעבד את צפונות נפשינו. שום ספר הוראות, מפורט ככל שיהיה, שום חבר תומך או משרד היכרויות. אם לא התחברתם עם האדם המתאים עד היום, זה לא יקרה גם בעתיד. מה שכן יכול להיות זה שתתחברו למישהו שמתאים קשיים שלכם, לנקודות התורפה הקשות והמכשילות ביותר שלכם (ואתם לשלו) – ותבלו את שארית חייכם באומללות כפולה ומכופלת. זה מה שאתם מחפשים? אל תתנו ל"גורלכם" לשלוט בכם, קחו את ההגה לידיכם והטו את דרכיכם לכיוון אחר. חפשו פיתרון טיפולי כזה או אחר, ונדבר עוד על האפשרויות, וצאו לדרך חדשה, דרך שבסופה, גם אם לא רואים אותו, קיים וממתין ה"אור". אתם תגיעו אליו. אתם תראו. דב