חדשים כאן לאחר אבחון

efrat 34

New member
חדשים כאן לאחר אבחון

בחרתי במחלה ממארת.... אתמול אחרי ההלם אמרתי שאם היה ניתן לי לבחור עבורך את המחלה אז הייתי בוחרת המחלה ממארת... ולו רק בגלל שלמחלה ממארת יש סיכוי להיעלם יש סיכוי להבריא יש סיכוי לחיים נורמטיבים אבל אין לי את אפשרות הבחירה ילד שלי ואתמול רק הבנתי מה אתה סוחב איתך אתמול נאמרה לי האמת בפרצוף אז נכון שלא נכתבה המילה ונכון שלא יאמרו עלייך כי נושא אתה את המחלה אתה עדיין ילד וילדים לא מכניסים תחת שמות אבל... עכשיו זה ברור אתה סוחב סכיזופרניה באיזו רמה? באיזו דרגה? כמה זה ישפיע? אין לי תשובות ולא יודעת אם יהיו קיבלנו גם תשובות לשאלות ששאלנו כן בן יקר לי אתה חוזר הביתה למלחמה יומיומית בחיים ובקושי אבל נלחם יחד ונצליח כי הרי אנחנו תמיד מנצחים במלחמות אז לא תלמד בבית ספר רגיל ותיסע בוקר בוקר לבית הספר אבל בסיומו של יום תחזור הביתה לחיבוק של אבא ואמא למיטה שלך לאחיך הבוקר הבנתי בעצם כי אין מה לתכנן ואין מה לצפות כי אנחנו לא יודעים עד כמה השד הזה שבתוכך הוא גדול ובעצם מהיום המלחמה והמאבק יהיה לעבור את היום המטרה תהיה להישאר ביחד ללא פנימיות ללא אישפוזים המטרה שלי ילד שלי היא: לעזור לך להתמודד לעזור לך להיות אחד מכולם למרות ובגלל ובעיקר להיות איתך כמו שהבטחתי אז כשנולדת: באש ומים בטוב וברע כי אני אמא שלך לא יכולה להבטיח הצלחה אבל אני מבטיחה ילד שלי לא להישבר לא להתייאש ולהתמודד כולנו יחד ממך יש לי בקשה אחת: המשך לעלות המשך להיאחז בנו ולתת לנו את הכוחות לתת לך את הכח אוהבת אותך הכי בעולם והכי מכולם שלך תמיד אמא שלך
 

ל ו ל י ת

New member
../images/Emo24.gif

וכמה דברים. דבר ראשון, בלי לדעת בן כמה בנך, מי נתן את האבחון ואחרי כמה זמן של הסתכלות? אני שואלתכי מאד נזהרים עם מתן אבחנה כשמדובר בילדים-אצלם המצבים עשויים להיות זמניים ולכן לא ממהרים לתת תוית של מחלה. אני מקווה שאיני זורעת תקוות שווא, רק רוצה שתדעי. דבר נוסף הוא שמה שכתבת מאד העציב וריגש אותי... נשמע שיש בתוכך כוחות רבים, ואלה יעזרו לך להתמודד עם מה שיהיה, אל תהססי להיעזר גם בכוחות של אחרים! דבר אחרון הוא שלעיתים דווקא כשיודעים וכשיש 'שם' למצב אז יש בזה משהו אולי קצת אחר לעומת לא לדעת, בזה שלפחות יודעים לאן כן ולאן לא הולכים. יש לא מעט הורים שמעדיפים לא לדעת, וחיים שנים ארוכות בהכחשות ובעצימת עיניים תוך שילדם שיכול היה לפחות להשתקם במידת מה, נותר זנוח ואינו יודע בעצמו מה מצבו ולמה הוא מסוגל, שלא לדבר על שיקום או על מסגרת מתאימה עבורו שאליה אינו מגיע כי הרי "לא יודעים מה יש לו". אולי כשיודעים מול מה מתנהלת המערכה, יש בזה משהו מנחם? אני מאמינה בך, ובכוחותייך. קחי חיבוקים רבים.
 
חזקי ואמצי אשה יקרה

אפרת היקרה, מאוד ריגש אותי לקרוא את מכתבך. מאוד עצוב לי שכך קרה לכם, ולא יודעת מה גיל בנך, אבל בכל גיל זה נורא. נשמע שאת צעירה. שיהיו בריאים, יש לי 2 בנים קטנים (8, 4.5) ובגלל שעברתי מרורים עם אחותי החולה אני דרוכה יותר עם ילדיי. הקטן לעתים מדאיג אותי אבל אני מרגיעה עצמי לפחד יתר על המידה, רק בגלל שנכוויתי פעם. ובעניין המחלה הממארת- לא יודעת למה כתבת את זה, ואם זה קשור למשהו שכתבתי, אבל אני חולה במחלה ממארת, לצערי, ובאמת, כשאני שומעת מה קורה לאחותי החולה, מעדיפה את המחלה הזאת שלי. צודקת. מאחלת לך את כל האהבה שבעולם ללוות את בנך, לעבור את ה"שיעור" הקשה שלכם יחד, לעשות כל מה שצריך עבורו וגם עבורך. ועבור בעלך ושאר הסובבים. זכרי, עם כל האהבה שבעולם והאחריות הרבה, גם אם קשה וטועים ולא יכולים לתת פתאום, את לא אשמה, את בנאדם וזה רק טבעי שתרצי לחיות. גם בהורות הרגילה יש משברים ואמהות מרגישות אשמות כשלא נותנות מספיק וכשמרגישות שרוצות להשתחרר קצת מהנטל הרב ומהתובענות האינסופית. על אחת כמה וכמה במקרה כזה. פרגני לעצמך לא להיות תמיד מושלמת, בשביל לשמור על הבריאות הנפשית שלך. בהצלחה, ועם המון אהבה, אני ושיהיה לילד שלך כמה שיותר קל ונעים בחיים. מגיע לו.
 
מזדהה עים חלק

מהדברים. לא הייתי רוצה שהוא או כל אדם יהיה חולה בכלל. איזה כובד יש לו על הכתפיים והנשמה. שיהיו בריאים כולם...
 
למעלה