חדשים במועדון
שלום לכולם,
אני נמצא כרגע בשלב ה"כניסה למועדון" ועובר עם אשתי איזשהו שאני מני כי רוב הנוכחים עברו ... (אשתי היא זאת שעברה את ההתקפים)
אני אודה למי שיוכל לתת לי תשובות שיעזרו עם האי ודאות הקיימת כרגע.
לפני 7 חודשים באמצע הלילה הופיע אצל אשתי התקף שנמשך כעשר דקות, אני הייתי פשוט מבועת לא היה לי מושג מה זה וחשבתי שזה שבץ אולי ושאוטוטו היא נגמרת.
אמבולנס, מיון, נוירולוג, בדיקות, חשד לאפילפסיה, החלטה לא להתחיל שום טיפול עד שהמקרה לא יחזור על עצמו, בגלל ספק לגבי הגורמים והבדיקות.
שלשום בלילה, פחות או יותר אותו דבר.
כרגע מנסים לקבל גם חוות דעת נוספת, בטח ייקח זמן עד שייקבע תור אצל מומחה, אבל הכול מצביע על התקפים אפילפטיים, וצורך להתחיל טיפול תרופתי.
אז אם כל זה, שני אנשים בוגרים יודעים להסתדר פחות או יותר, אבל איך מתמודדים עם החוסר ידיעה של מתי זה יגיע שוב בסיטואציה של ילדים קטנים ?
אשתי נוהגת, מסיעה את הילדים (בני 4 ו- 5) לגן. התכוונה להתחיל למודים בקרוב, ומחפשת במקביל עבודה באזור (אנחנו גרים במושב בצפון, בלי רכ אי אפשר לעשות כאן כלום) - אז לעצור הכול ?
כרגע אנחנו מתנהלים כאילו לא היו דברים מעולם. אבל כל שעה שהיא לבד אני בחרדות, וכשהיא נוהגת אני מגיע לרמות הדחקה שלא הכרתי.
האם כדאי לשתף ילדים בגיל כה צעיר במצב ? אני רק מדמיין שהיא מקבלת התקף לידם כשאני לא בבית ומתחיל להתחרפן מזה.
האם אנחנו צריך לעצור הכול לפחות עד שנדע איפה הדברים עומדים, מה ההסתברות להופעת התקף נוסף ? (אפשר בכלל לדעת ?) יום או לילה ?
כדאי שתפסיק לנהוג ? למצוא איזשהו סידור אחר לילדים בבוקר ואחה"צ ? האם כך נהגתם כשהייתם במצב המבלבל הזה ?
האם כדאי להתחיל בטיפול תרופתי מייד, ולא לחכות עד שנקבל חוות דעת נוספת ?
ואם היא תתחיל אם התרופות, אז מה ? ממשיכים לנהוג (תרתי משמע) כרגיל ויוצאים מנקודת הנחה שהתקף נוסף לא יגיע ?
אני אודה לכל מי שיוכל לשתף אותי על איך הוא התמודד בהתחלה, בעיקר אלו שהיו הורים צעירים אז, ואיך צולחים את המשבר הזה.
ערן
שלום לכולם,
אני נמצא כרגע בשלב ה"כניסה למועדון" ועובר עם אשתי איזשהו שאני מני כי רוב הנוכחים עברו ... (אשתי היא זאת שעברה את ההתקפים)
אני אודה למי שיוכל לתת לי תשובות שיעזרו עם האי ודאות הקיימת כרגע.
לפני 7 חודשים באמצע הלילה הופיע אצל אשתי התקף שנמשך כעשר דקות, אני הייתי פשוט מבועת לא היה לי מושג מה זה וחשבתי שזה שבץ אולי ושאוטוטו היא נגמרת.
אמבולנס, מיון, נוירולוג, בדיקות, חשד לאפילפסיה, החלטה לא להתחיל שום טיפול עד שהמקרה לא יחזור על עצמו, בגלל ספק לגבי הגורמים והבדיקות.
שלשום בלילה, פחות או יותר אותו דבר.
כרגע מנסים לקבל גם חוות דעת נוספת, בטח ייקח זמן עד שייקבע תור אצל מומחה, אבל הכול מצביע על התקפים אפילפטיים, וצורך להתחיל טיפול תרופתי.
אז אם כל זה, שני אנשים בוגרים יודעים להסתדר פחות או יותר, אבל איך מתמודדים עם החוסר ידיעה של מתי זה יגיע שוב בסיטואציה של ילדים קטנים ?
אשתי נוהגת, מסיעה את הילדים (בני 4 ו- 5) לגן. התכוונה להתחיל למודים בקרוב, ומחפשת במקביל עבודה באזור (אנחנו גרים במושב בצפון, בלי רכ אי אפשר לעשות כאן כלום) - אז לעצור הכול ?
כרגע אנחנו מתנהלים כאילו לא היו דברים מעולם. אבל כל שעה שהיא לבד אני בחרדות, וכשהיא נוהגת אני מגיע לרמות הדחקה שלא הכרתי.
האם כדאי לשתף ילדים בגיל כה צעיר במצב ? אני רק מדמיין שהיא מקבלת התקף לידם כשאני לא בבית ומתחיל להתחרפן מזה.
האם אנחנו צריך לעצור הכול לפחות עד שנדע איפה הדברים עומדים, מה ההסתברות להופעת התקף נוסף ? (אפשר בכלל לדעת ?) יום או לילה ?
כדאי שתפסיק לנהוג ? למצוא איזשהו סידור אחר לילדים בבוקר ואחה"צ ? האם כך נהגתם כשהייתם במצב המבלבל הזה ?
האם כדאי להתחיל בטיפול תרופתי מייד, ולא לחכות עד שנקבל חוות דעת נוספת ?
ואם היא תתחיל אם התרופות, אז מה ? ממשיכים לנהוג (תרתי משמע) כרגיל ויוצאים מנקודת הנחה שהתקף נוסף לא יגיע ?
אני אודה לכל מי שיוכל לשתף אותי על איך הוא התמודד בהתחלה, בעיקר אלו שהיו הורים צעירים אז, ואיך צולחים את המשבר הזה.
ערן
