ולשרה יש פלולה באותו מקום כמו למאריה
יש לי שני אלבומים של מקלאכלן בבית:
Surfacing ו-Stumbling Towards Ecstasy.
אני זוכר שהתוודעתי אליה לראשונה כשניסיתי להכיר סינגרס-סונגרייטרס נוספות בסגנון של טורי איימוס.
הייתי אובססיבי באותה תקופה לטורי, וניסיתי לחפש יוצרות שתעוררנה בי את אותה עוצמת רגש ועולם אסוציאציות שהיא גרמה לי (גם היום, בדיעבד, קשה לי להסביר מדוע, אבל היה ברור לי שהחיפוש צריך להתמקד בנשים).
התוצאה היתה היכרות עם סינגרס-סונגרייטרס רבות, אבל אף אחת מהן לא הותירה בי חותם עמוק כמו טורי. את חלקן אהבתי (שרה מקלאכלן, אני דיפרנקו, פאטי גריפין, פיונה אפל), אחרות חיבבתי (ג'יין סיברי, הת'ר נובה, ג'ול, אנט פיקוק, נטלי מרצ'נט - שאגב, משחררת גם היא אלבום בדיוק באותו היום) ואחרות לא אהבתי כלל (ליז פייר, פולה קול, איימי מאן).
הפעם הבאה שעולמי התהפך עליי היתה כשהתוודעתי לפי.ג'י. הארווי, שהאינטנסיביות שלה ועולם הדימויים הדחוס שלה פשוט גמרו אותי.
(עד כאן "חיים שכאלה" עם סינדי
, עד לפעם הבאה, חחח).