חדשה
שלום לכולם,
רציתי לספר על עצמי ולשאול כמה שאלות..
מאז ומתמיד אני זוכרת שאהבתי סדר (גדלתי גם בבית כאוס) היו פעמים שהתעצבנתי נורא כשלא הצלחתי לנקות דברים בצורה מסוימת.. היו לי גם תקופות של "ימים אפורים" ימים של בילבול וחוסר שקט כזה, כאילו משהו לא בסדר. נישוק מזוזות כי ראיתי את אבי קצת.
פחד שאני לא טובה, ותהייה אם אני טובה או לא טובה.. מחשבות עם לופים כאלה, על מנת שאצא בפני עצמי בסדר..
גדלתי בבית "טוב,דתי ואקדמאי " אבל בפועל גם גדלתי בבית של טרור עם אלימות שצצה בכל אספקט על ידי אבא שלי, בעיקר כלפי אמא שלי, אבא שלי סובל גם מ- OCD ומפוסט טראומה, ולא הוא לא כל כך מטפל בעצמו לוקח רק כדור ציפרלקס שלא עוזר לו, אני רואה אותו לעיתים בתקופות חרדתיות גם היום. יש לו קצת בעיה בויסות חושי, בשמירה על גבולות (פיזיות גם-מאד מטריד, גם מינית) כל ילדותי חייתי בצל הפחד בבית בצל הטקסים שלו, הצעקות המחרידות, בצל הפחדים שלו והשליטה המוחלטת בנו. דוגמא, אבא שלי חייב לפתוח את כל הדלתות בבית כשהוא עובר חדר חדר ומנשק מזוזה. זה מאד לא נעים..
אני עכשיו בשנות העשרים המאוחרות שלי. יצאתי כמה שיותר מהר מהבית,פשוט נטשתי. וחשבתי שאני יוצאת לדרך חדשה. ואני עכשיו בשעה שאני מנסה לשקם את חיי משפחה ותואר שני ב"ה. בלי שידעתי כמה אני בעצם מפורקת זכיתי לחוות בOCD חמור אחרי לידה שחזר על עצמו גם בעקבות גרידה. זוועה איומה. כמות המחשבות, שעות של חרדה. ומחשבות טורדניות של פחד לפגוע באחר ובעיקר בבני. הרגשתי שאני משתגעת. תהום וגיהנום! התחלתי טיפול, גם תרופתי וגם שיחתי. התחלתי לנבור קצת בצור אובססיבית את נושא הocd, (מצחיק קצת). עכשיו אני בתקופה בלי תרופות, אבל אני מוצאת תצמי בספק על עצמי, בודקת את עצמי, האם הסדר שלי בסדר? האם זה בסדר שבא לי לתקן את התמונה? ולפעמים אני קולטת את עצמי סתם סופרת בשלשות ובתבניות(למה אני עושה את זה? למשל כשאני לחוצה.. אנחנו גרים באיו"ש, ואני סוגרת חלונות, ואני לא יודעת אם כדאי לי לעבוד על זה..
לפעמים יש לי פעם ב- של חוסר שקט, חוסר נוחות מסוימת שלא הכל טוב, בעיקר אם אני מדברת על הנושא הזה, או נושאים מטרידים, ואני אומרת לעצמי FUCK IT אז לא הכל טוב, וזה קצת עובר.. מרגישה מוזרה בפני החברה, כי אלה תחושות שלא שואלים אנשים, יום אחד התעוררת וסתם הרגשת מוטרד? וגם מרגישה לא בנוח לספר לבעלי שלא יחשוב שאני ווירדוו.
אחרי הגרידה, הייתי בטיפול של ציפרלקס כמה חודשים בערך חמישה שישה. ואז הפסיכיאטר אמר לי להוריד??? למה? הוא חשב שאני בהיי, מה שלא נכון (הוא חדש, הפסיכיאטר הקודם שלי נפטר מסכן). בפעם הקודמת, נתנו לי גם ריספרדל ציפרלקס, ואז החליפו את הריספרדל בוולבטרין. לא יודעת, אולי אני צריכה ללכת למישהו אחר.. מרגישה קצת דרוכה. בעיקר אחרי שוקולד וקפה(כמעט הפסקתי קפה לגמרי- ממש עושה מועקה) אולי לחזור לקחת ויטמינים, מגנזיום, אומגה 3 וקומפלקס בי?
כמו כן, קשה לי להיות בקשר עם אבי בעיקר לאחר שהתחלתי טיפול שהעלה את המחדלים המשפחתיים, הוא כל הזמן אומר לי שהוא אוהב אותי, כאילו הוא חייב ובאותה תבנית הדיבור.. וזה משגע אותי. כשמאחורה יש את כל הכאב שיצא החוצה. מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות עם אבא? נניח הוא מתקשר אלי 10 פעמים אם אני לא עונה. זה פשוט נורא, האם לחנך אותו? מצד אני הוא בקטע הזה אולי פשוט לעזור לו ולענות, פשוט כל כך לא בא לי לשחק את המשחק הנחמדות.. שה' יסלח לי. טוב אז שלום לכם, סורי אם זה מבולבל( פעם ראשונה)..
שלום לכולם,
רציתי לספר על עצמי ולשאול כמה שאלות..
מאז ומתמיד אני זוכרת שאהבתי סדר (גדלתי גם בבית כאוס) היו פעמים שהתעצבנתי נורא כשלא הצלחתי לנקות דברים בצורה מסוימת.. היו לי גם תקופות של "ימים אפורים" ימים של בילבול וחוסר שקט כזה, כאילו משהו לא בסדר. נישוק מזוזות כי ראיתי את אבי קצת.
פחד שאני לא טובה, ותהייה אם אני טובה או לא טובה.. מחשבות עם לופים כאלה, על מנת שאצא בפני עצמי בסדר..
גדלתי בבית "טוב,דתי ואקדמאי " אבל בפועל גם גדלתי בבית של טרור עם אלימות שצצה בכל אספקט על ידי אבא שלי, בעיקר כלפי אמא שלי, אבא שלי סובל גם מ- OCD ומפוסט טראומה, ולא הוא לא כל כך מטפל בעצמו לוקח רק כדור ציפרלקס שלא עוזר לו, אני רואה אותו לעיתים בתקופות חרדתיות גם היום. יש לו קצת בעיה בויסות חושי, בשמירה על גבולות (פיזיות גם-מאד מטריד, גם מינית) כל ילדותי חייתי בצל הפחד בבית בצל הטקסים שלו, הצעקות המחרידות, בצל הפחדים שלו והשליטה המוחלטת בנו. דוגמא, אבא שלי חייב לפתוח את כל הדלתות בבית כשהוא עובר חדר חדר ומנשק מזוזה. זה מאד לא נעים..
אני עכשיו בשנות העשרים המאוחרות שלי. יצאתי כמה שיותר מהר מהבית,פשוט נטשתי. וחשבתי שאני יוצאת לדרך חדשה. ואני עכשיו בשעה שאני מנסה לשקם את חיי משפחה ותואר שני ב"ה. בלי שידעתי כמה אני בעצם מפורקת זכיתי לחוות בOCD חמור אחרי לידה שחזר על עצמו גם בעקבות גרידה. זוועה איומה. כמות המחשבות, שעות של חרדה. ומחשבות טורדניות של פחד לפגוע באחר ובעיקר בבני. הרגשתי שאני משתגעת. תהום וגיהנום! התחלתי טיפול, גם תרופתי וגם שיחתי. התחלתי לנבור קצת בצור אובססיבית את נושא הocd, (מצחיק קצת). עכשיו אני בתקופה בלי תרופות, אבל אני מוצאת תצמי בספק על עצמי, בודקת את עצמי, האם הסדר שלי בסדר? האם זה בסדר שבא לי לתקן את התמונה? ולפעמים אני קולטת את עצמי סתם סופרת בשלשות ובתבניות(למה אני עושה את זה? למשל כשאני לחוצה.. אנחנו גרים באיו"ש, ואני סוגרת חלונות, ואני לא יודעת אם כדאי לי לעבוד על זה..
לפעמים יש לי פעם ב- של חוסר שקט, חוסר נוחות מסוימת שלא הכל טוב, בעיקר אם אני מדברת על הנושא הזה, או נושאים מטרידים, ואני אומרת לעצמי FUCK IT אז לא הכל טוב, וזה קצת עובר.. מרגישה מוזרה בפני החברה, כי אלה תחושות שלא שואלים אנשים, יום אחד התעוררת וסתם הרגשת מוטרד? וגם מרגישה לא בנוח לספר לבעלי שלא יחשוב שאני ווירדוו.
אחרי הגרידה, הייתי בטיפול של ציפרלקס כמה חודשים בערך חמישה שישה. ואז הפסיכיאטר אמר לי להוריד??? למה? הוא חשב שאני בהיי, מה שלא נכון (הוא חדש, הפסיכיאטר הקודם שלי נפטר מסכן). בפעם הקודמת, נתנו לי גם ריספרדל ציפרלקס, ואז החליפו את הריספרדל בוולבטרין. לא יודעת, אולי אני צריכה ללכת למישהו אחר.. מרגישה קצת דרוכה. בעיקר אחרי שוקולד וקפה(כמעט הפסקתי קפה לגמרי- ממש עושה מועקה) אולי לחזור לקחת ויטמינים, מגנזיום, אומגה 3 וקומפלקס בי?
כמו כן, קשה לי להיות בקשר עם אבי בעיקר לאחר שהתחלתי טיפול שהעלה את המחדלים המשפחתיים, הוא כל הזמן אומר לי שהוא אוהב אותי, כאילו הוא חייב ובאותה תבנית הדיבור.. וזה משגע אותי. כשמאחורה יש את כל הכאב שיצא החוצה. מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות עם אבא? נניח הוא מתקשר אלי 10 פעמים אם אני לא עונה. זה פשוט נורא, האם לחנך אותו? מצד אני הוא בקטע הזה אולי פשוט לעזור לו ולענות, פשוט כל כך לא בא לי לשחק את המשחק הנחמדות.. שה' יסלח לי. טוב אז שלום לכם, סורי אם זה מבולבל( פעם ראשונה)..
