אני חושבת שאני יודעת מה רצית.
או לפחות מקווה שאני מבינה מה רצית.
כמו שכתבת לך קלפנה וורה, הרבה מאיתנו חשבו והרגישו כמוך, לפעמים במשך שנים ארוכות.
אבל- בתוך ההצהרות האלו, שרוצים רק את החולי ושהוא הדבר הנפלא ביותר בעולם- יש גם מחשבות אחרות ורגשות אחרים- פחד מאוד גדול ממה שיקרה, סבל גדול, תחושה שאת כלואה בתוך משהו לא הגיוני, בדידות נוראית.
הפרעות אכילה לא מופיעות סתם, והן לא קשורות לרצון להיות רזה.
הן מתפתחות כי יש איזה כאב וקושי פנימי, מצוקה פנימית, שגורמת לך לרצות להרוס את עצמך בדרך נוראית כזו של הרעבה עצמית ומניעה מעצמך של כל דבר.
לפעמים אחרי שכבר נמצאים בתוך הפרעת האכילה, התחושות האלו רדומות, ונראה כאילו את באמת רק להיות רזה,
אבל בפנים יש את הכאב הזה, ואת לא מדברת עליו, ולא עושה איתו כלום, הוא רק ממשיך לגדול ולהרוס אותך.
אם את מצליחה להבין על מה אני מדברת,
יודעת שבפנים הכל כואב ופצוע, ומרגישה כמה בודד וכואב זה לחיות עם הפרעת אכילה,
את במקום הנכון. כי כאן כולנו יודעות את זה, ורוצות להרגיש אחרת.
לא תמיד אנחנו בטוחות שאנחנו מסוגלות לוותר על החולי, לפעמים זה לוקח שנים. אבל הרצון הבסיסי קיים.
אם את לא מרגישה את כל אלו, אולי באמת לא תמצאי את מקומך איתנו. לצערי, אני יודעת שזו רק דחיית הקץ- כי יבואו ימים שבהם תרגישי את הסבל הגדול שהפרעות אכילה מביאות איתן. תראי מה זה עושה למשפחה ולחברים שלך, תראי כמה את אחרת ממה שדמיינת את עצמך, איך החיים שלך מוקדשים רק לדבר אחד ואת מפספסת את כל מה שיכול לקרות בהם, ועוד ועוד.
כשתגיעי לשם, אני מקווה בכל ליבי שלא יהיה מאוחר מדי.
