חדשה

yaffa123

New member
חדשה

שלום, אני חדשה בפורום זה, ובפורומים בכלל. בני נפטר לפני 16 יום חודשיים לפני יום הולדתו ה- 16. הוא נולד עם מחלה גנטית שהצריכה עבודה יומיומית של פזיותרפיה, שיחות , פעילות... למרות הכל הוא היה ילד מקסים בכתה י´ בתחילת הבגרויות עם המון חברים ואוהבים. ילד שידע לאהוב ולשמוח ולמצוא טוב בכל דבר, כל הזמן צוחק ומדבר בלי סוף, מעורב בכל דבר. כל אחד שפגש התעניין לשלומו וברך. בתחילת פברואר בעקבות טעות של רופאים הוא נכנס לקומה וסבל מפגיעה מוחית. לאחר חודשיים בבתי חולים החלטנו לצאת הביתה והתחלנו תוכנית גירויים אינטינסיבית..הוא הלך והשתפר עד שבימים האחרונים הוא ממש השתפר גופנית הזיז גפיים החזיק את הראש ואפילו החל לדבר. המלה הראשונה שאמר ... אמא. ההרגשה היתה שאנו בדרך הנכונה וכל המאמצים והתיאוריות על שיקום נכונים. ואז לילה אחד הוא נפטר. ומאז הכל שחור וריק. החלל עצום והכאב הוא גם פיזי בחזה (האם זה טבעי) אני מנסה להתמודד למען שתי הבנות הנוספות. הקושי העיקרי בשעות הבוקר שכעת אני נשארת בו לבד כי הפסקתי את כל עיסוקי למען הטיפול בו. .. בברכה
 
משתתפת בצערך.

אני "בסך הכל" איבדתי תינוק בן שלושה שבועות ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אז נער בן 16? קטונתי.... :( מי יתן ויהיה בך הכח למענך ולמען משפחתך. לבי איתך הילה.
 

BooBee

New member
תנחומיי, יפה.

הכאב הפיזי בחזה טבעי מאוד. כאבים נפשיים נותנים את אותותיהם בגופינו. אני, למשל, מסוגלת לחטוף מיגרנות מעודף עצב... יפה, אולי תספרי לנו איזה סוג של תמיכה את רוצה עבור עצמך ועבור ההתמודדות שלך עם המוות של בנך? איך את מתמודדת בינתיים? אני לא אכתוב לך "תהיי חזקה". אני אכתוב לך "תהיי איך שאת רוצה להיות". ואנחנו כאן, כשתרצי בנו, לחיבוק, למילה, לעיצה, להקשבה. שלך, רויטל.
 

yaffa123

New member
תודה לכולם

אני אפילו לא יודעת איזה סוג תמיכה אני רוצה ו/או תעזור. כל השנים התמודדתי בעשייה ולא נזקקתי לעזרה. הייתי אומרת אוקיי זה המצב מה צריך לעשות ועושה - לומדת את הפזיוטרפיה שהוא צריך, עוזרת בלימודים, שיחות רבות, טיפולים בבתי חולים... כרגע בעלי ואני קבענו עם פסיכולוג שהומלץ לנו אבל רק לעוד שבוע. חברות מנסות לעזור. אני מנסה למצוא מטרות לעשייה. חברה מארגנת את השלושים שיהיה במועדון היישוב לאחר העליה לקבר ואני מנסה לארגן מצגת מתמונותיו. תכננתי להקים אתר לכבודו ולזכרו. קבעתי פגישה עם מנהל בית הספר והצוות כי הם רוצים להקים אתר הנצחה. אבל כל זה מלווה בהמון שבירות שלי. החלל כל כך עצום. כולם אומרים שאני צריכה להשתקם ואני שואלת את עצמי "מה זה להשתקם?" יש לי גם הרגשת מועקה בגלל הפיספוס הגדול בגלל העובדה שהוא השתפר מאוד והיה נראה שאנו בדרך הנכונה ובסוף... והרבה אמים (אם היינו.. ואם היינו..) יפה
 

BooBee

New member
יפה יקרה

אם תשוטטתי בין ההודעות בפורום, תוכלי לגלות שיש כאן "מכל הסוגים". וכולם כאן במטרה אחת, לתמוך. לתמוך ולהיתמך כשצריכים. הפורום הזה היווה נקודה מאוד חשובה בחיי בכל מה שקשור לעיבוד האבל הפרטי שלי. אני שמחה לקרוא שאת ובנזוגך הולכים לטיפול פסיכולוגי. בתור אוטוטו בוגרת של טיפול שנמשך כבר למעלה משנה וחצי, אני מחזקת את ידיכם. הטיפול נתן לי המון כלים והשראה בלתי רגילה לאסוף את עצמי מחדש ולהמשיך הלאה, לחיות לצד האובדן שלי. אל תרוצי, יפה. אין לאן לרוץ. תני לדברים לחלחל, לקרות, להתגבש. אני בעד להנציח את בנך אהובך. כשתקימי אתר אוסיף אותו לרשימת אתרי ההנצחה בפורום. השקיעי את עצמך בכל העולה על רוחך, אך תשמרי לעצמך את המקום הפרטי שלך. אל תשכחי את עצמך. תטפלי בעצמך. כולם יגידו מה שא להם(וגם אני). הכי חשוב שתעשי מה שאת מרגישה לנכון לעשות. אנחנו, חברי וחברות הפורום כאם עבורך, כמו שכתבתי לך בהודעתי הקודמת. מחבקת אותך, רויטל.
 
שלום לך

וברוכה הבאה. כל משפט שלך מספר עולם. טוב שהגעת לכאן. אחת מהצד.
 
למעלה