אז ככה (אכן זו הכנה לאורך)
וזה נראה כמו המשך מפני שזה המשך ל
שסימנתי לתגובתו של רונן שפירא:
...אמנם אני אישית לא דוגמא כיוון שאני נמנית עם הטייפקאסט השני כמו רונן כאן.
לי קראו אסטרונאוטית, או עפיפון. מחנכות היו מטורפות עליי ביסודי (חוץ מהראשונה, של כיתות א-ב, היא סתם הייתה קרה ואנטיפטית) ותמיד מספרות להוריי כמה חבל ש״הילדה המקסימה והמבריקה שלכם לא מתאמצת מספיק״ יאדה מאדה יאדה. פוטנציאל לא ממומש לנצח תהא שורת המחץ שלי בכל מה שקשור בשנות לימודיי. נכון תמיד היה מקום כזה בתעודות שמחלקים בגל מחצית, הטור השמאלי? שם היה מקום לכתוב הערכה אישית.
אצלי תמיד היו סימונים של ׳טוב׳ ׳כמעט טוב׳ ׳כמעט טוב מאוד׳ ׳מספיק׳ וכיוב, אך רוב המורים היו רושמים הערות קטנות שמצלצלות דומה,בהערכה האישית. ורוב התעודות, כשהיה נדרש לכתוב לסיום כללי כזה, הערכה כללית לגבי אופי ויכולות התלמיד, היה משהו כזה: ״ילדה מקסימה ומדהימה עם הרבה יכולות אך כישרון מבוזבז.״ היו כל מיני ״חבל שעצלנית״ ומרגיזים כאלו. ״אם רק תתאמץ קצת יותר״ וכמובן, כפי שאמרתי, ״פוטנציאל לא ממומש. חבל״
ליוה אותי עד סוף יב.
אך לצורך העניין יש לי חברה טובה שהיום,ממש לאחרונה, קיבלה ממני השראה אפשר לומר, והלכה לבדוק את עניין האבחון. תואר ראשון בקולנוע עכשיו והתקשתה לא מעט להמשיך להתמיד כיוון שיוצא לה המיץ.
הבחורה לא רק מבריקה בסדר גודל שאין לתארו, גם מדובר באחת שכ-ל שנות לימודיה היסודיים-תיכוניים, הייתה ממש מצטיינת. אבל ממש.
היא לדוגמא, בת של הורים מאוד משכילים ומצליחים בתחומי מדעי הנפש ופילוסופיה. לכן וודאי קיבלת את התשובה להצלחתה. הדרייב היה סמלי המופת שגידלו אותה. אך היא ללא כל שמץ של ספק, בעלת הפרעת קשב לא עדינה בכלל.
חברה נוספת שלי, שגם הלכה לעשות אבחון ״בזכותי״ (זה קטע ההשפעה הזו שלי על אנשים סביבי. אני אפילו לא המלצתי למי מהן. אפילו אמי התחילה לדבר על לבדוק אצה- מה שהנני סמוכה ובטוחה שיתגלה כADHD מהקשוח שבקשוחים) הינה מאובחנת ונוטל. קונצרטה על בסיס יומיומי ומאז היא רק מדברת על התועלתנות שפיתחה בהתנהלות היומיומית ובאותן מטלות משמימות שרונןמדבר אודותיהן.
שוב, בחורה חריפה שהביאה אך ורק ציונים טובים ומעולם לא דווחה כגורם בעייתי בכיתה או כמשהו שיוכל להיות חריג ולהעיד כסממנים של הק״ר.
ואמי? שאני בטוחה שהיא האמא של כל מופרעי הקשב? אישה משכילה, נבונה ומצליחה. חרוצה ומה לא. הייתה התלמידה המצטיינת שאפילו אחיותיה היו מקנאות. למדה גיטרה ופסנתר כנערה, תעודת הוראת מחול והישגים מרשימים בחיים בכלל שקשה להעלות על הדעת שעל הנייר מדובר המופרעת קשב.
שמעי, זה פוגע בסדר וארגון, ביכולת התנהלות בסיסית ויומיומית לעשות את המטלות הכי פשוטות והכי משעממות שיש; החל מניקיון, סידור הארון, עובר בהתנהלות מול ניירת ולמעשה חוסר התנהלות עם מסמכים (אני רואה את זה אצלי, אצל השותפה שזו החברה עם הקונצרטה, אצל אמי, ואצל עוד חברה מאובחנת שפחות נעזרתברטלין והניירת שלה זה כמו קרנבל של דפים מקומטים), לא לזכור היכן הותרת את חפציך וכדומה וכלה בהתארגנות ארורה בבוקר ולמעשה ניהול סדר היום בכלל.
אם לומר לך את האמת? אני עם רטלין עדיין מוסחת מכל דבר שזז, או לא זז, אך יותר קל לי למקד את עצמי.
אני עדיין מתפזרת לחלוטין, אך זה חלק בלתינפרד כבר ממי שאני ועדיין, בעזרת התרופה וגם בעזרת עבודה עצמית שהתחלתי למן הרגע שקיבלתי זבנג של מודעות לכמה שזה חור לי ומקלקל לי את החיים.
זה לא שהכל מושלם פתאום, אבל לחלוטין יותר פשוט כעת להתמודד עם זה. כי למעשה מדובר בעבודה מתמדת וסיזיפית על עצמך ועל המוח שלך. זה נפלא, את לומדת פתאום יכולות חדשות שלא ידעת על קיומן. מפתחת שיטות ויכולות שהיו שם אך לא בשימוש בשל חוסר מודעות.
דברים פתאום נעשים. מטלות לא נהפכות לגלות מעצמן, אך את לא לא מאוימת לפתע, ומגיע שלב (אצלי, לפחות) שבו חלקן הופכות למהנות אפילו!
אני פתאום אוהבת לסדר ולנקות. פסיכי.
זה לחלוטין לא קשור אך ורק באיזו תלמידה היית. כפי שהבחנת מהדוגמאות שלי, גם תלמידות מצטיינות לוקות בתקלה הנוירולוגית המבורכת (;
ואחזור ואסכים עם רונן, באמת לרוב בנות ״מצליחות״ איכשהו לכפות על זה בהישגי לימודים מרשימים ובאמת מהמקום הזה של ׳להיות הכי טובה והכי מצליחה׳ ובגיל כה צעיר אני כלל בספק אם במודע.
אני,שוב, פשוט יוצא מן הכלל הזה. נמנית עם הבנים. יש את הטייפקאסט המרעיש, מפריע ומפר השקט, זה שנוטים לסלק מהשיעור. ויש את השני, ששם אני; זה שיושב בשורות האחרונות, או יחסית מבודד, ומוצא את עצמו הרבה יותר קורא ספר/ מאייר במחברות או מה שבא ליד/ גוזר/ כותב/ או סתם מרחף מחשבתית, על חשבון זמן השיעור. אך הילד הזה לרוב יהיה שקט ולא יפריע.
היו לי מקרים בהם התחלתי קצת להציק למורות, אך לא בצורה הסטנדרטית שאולי חשבת עליה; כשכבר הייתי בחטיבה וגם קצת בתיכון לדעתי, מפעם לפעם הייתי נופלת על מורה תמימה ומתקילה אותה בשאלות מאתגרות (תנך או ספרות), מעירה לה על עברית לא תקנית (מורה אחת ללשון. זה היה מקומם. נותנים למישהי עם שגיאות וורבאליות ללמד אותי את המקצוע שאיננה בקיאה בו?!), או סתם מטילה ספק ברלוונטיות החומר הלימודי באופן די אקראי כאשר הרגשתי שמאכילים אותי במידע שהובן לי, אך לא הובן הצורך בו. סתם נהייתי ילדה מעצבנת בשל התסכול. כמה בחורהאחת יכולה לשמוע ׳תניחי את הספר ותהיי בשיעור בבקשה. זה לא ספרות פה׳? ותמיד הייתי מסבירה בנימוס שאני בפינה, ושאינני מפריעה. לא, מזיז להם את התחת. אז כן, לכם לא אכפת? קול, גם לי לא.
רק בסביבות גיל 16 לדעתי, בשיחה עם היועצת, הועלה הרעיון לשלוח אותי לאבחון. כזה שלבסוף לא סיימתי, כמו כל דבר בתקופתו. משעשע משהו.
