חדשה פה...

[גור42]

מצד שני, הורים תמיד חושבים 20 שנה קדימה

ישר חושבים על צבא וחתונה ורישיון נהיגה. אז הורים לא באמת צריכים "אנשי מקצוע" שיגידו להם שהילד שלהם יהיה פעם בוגר. הם יודעים מבינים את זה יפה מאוד בכוחות עצמם.

 

[אמא127]

... אז יש לי שאלות

ראשית, אני מוכרחה לציין שאני מאוד אוהבת את התגובות שלך -תמיד חכמות וענייניות.

ולענין עצמו - אני תמיד אומרת שהכי ירגיע אותי להכיר אסים בוגרים שמנהלים חיים מאושרים ועצמאיים. אז אם לא אכפת לך, אני מאוד אשמח אם תוכל לספר לנו קצת על עצמך - אני מבינה שאתה נשוי/בזוגיות, במה אתה עובד? האם יש לך ילדים או תוכניות לילדים? האם יש לך חברים? אני לא שואלת אם אתה מאושר - כי מתגובותיך אני מבינה שכן (וזה כמובן הכי חשוב!!). אם אתה מעדיף לא להשיב לשאלות, אבין אותך לגמרי...

 

[גור42]

אכן נשוי. וגם עובד על פרויקטים שמעניינים אותי

אני לא "עובד" בעבודה מהסוג המקובל, וזה מבחירה. אני מעדיף להיות עצמאי, תרתי-משמע, ולעבוד בהגשמת החלומות שלי.

על אחד הפרוייקטים שלי כבר סיפרתי כאן - הקטע של לוח השנה. ואני גם חושב, אולי, שבקרוב אארגן איזושהי סדנא של העצמה אישית (בלי קשר לאוטיזם). בנוסף, אני מרוויח "כסף כיס" בעבודות בייביסיטינג ושיעורים פרטיים וכאלה, אבל זה ממש לא הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאנשים שואלים אותי "במה אתה עובד" (אפילו שכרגע זה מה שמכניס לי את רוב הכסף)

כי רוב הפרוייקטים הבאמת מעניינים שלי בכלל לא קשורים ל"עבודה". דברים כמו להגיע לדירוג מסויים בשחמט, או ללמוד לנגן את כל הסונטות של בטהובן (פרוייקט שאמור לקחת איזה 20 שנה)... או לעשות הפתעות לאישתי

ולגבי ילדים: זה לא ממש רלוונטי כרגע, אבל לא בגלל האספרגר עצמו. זה בגלל שהמשפחה שלי עשתה את כל הטעויות האפשריות איתי, כך שבמקום להתפתח ולהתקדם נאלצתי לבזבז שנים רבות מחיי על מלחמות מטופשות עם כל מיני "טיפולים" וקשקושים אחרים שבעיקר הזיקו ובוודאי לא הועילו.

הצלחתי להשתחרר מהחיבוק דוב הזה רק כשהייתי בן 30 בערך, וכשבן-אדם מתחיל לאסוף את השברים ולבנות את החיים שלו מאפס בגיל 30, אז זה כנראה כבר מאוחר מדי כדי לעשות ילדים. אבל שוב, זה לא קשור ישירות לאספרגר, אלא לטעויות מסויימות שנעשו. טעויות שכל הורה שקרא את הסיפור שלי כאן בפורום, ידע מין הסתם להימנע מהן.

 

[arana1]

בהתאם לקוו שאתה טווה כאן הרשה לי להוסיף משהו

כשאתה טוען ,בצדק לדעתי,שראוי להקשיב גם לנסיון החיים של א"ס בוגרים,אז הייתי רוצה לנסות לתרום את ה2 גרוש שלי בנושא של ילדים וכמה זה בכלל מאוחר מדי "לעשות" אותם

לי נולדה ילדה בגיל שבו לרוב האנשים נולדים נכדים
גם מהסיבות שמנית(התמודדות בלתי פוסקת ומענה עם סביבה ,קרובה ורחוקה,שמאוד לא מתאימה לאנשים כמוני) וגם בגלל שמעולם לא ממש רציתי בכך או לא ראיתי בעצמי בן אדם שמסוגל לכך
לפחות ממה שקורה עד היום אני לומד שיש יתרונות לא מעטים לאבהות מאוחרת,כי אתה אדם שיותר סגור על עצמו,פחות רודף ורדוף,יש לך ובך יותר פנאי,זה לא שאי פעם הייתי קרייריסט או שאפתן אבל הורים צעירים מושקעים רוב רובם במירוץ,בנסיון להיות מישהו ומשהו,ולכן יכולתם לראות ולהרגיש את הילד היא מאוד מוגבלת,בלשון המעטה.
מהתגובות ומהערות השונות שקיבלתי בשנה האחרונה אני לומד שיש משהו במה שאני כותב כאן
ואיכשהו מתברר שעם הזמן,מסיבות שונות ומשונות,יש יותר ויותר אנשים שמגלים את היופי שבהורות "מאוחרת"
זה חלק מהתפתחות החברה
כנראה

אוטיסטים,שוב,בניגוד מוחלט לדעת אנשי המקצוע,בנויים להיות הורים טובים מאוד,כי לאורך כל החיים נשמר בהם משהו ישיר,משהו מהילד,משהו שיוויני והדדי,שילדים נענים לו ונהנים ממנו מאוד
אז אם אתה רואה ערך בעצות והתנסויות של א"ס מבוגרים אז אני מייעץ לך להיות פחות נחרץ בנושא הילדים
זה גם יכול להוסיף לך איזון ומשמעות והיבטים שייצבו מאוד את התנסותך בחיים

חוץ מזה
אנחנו צריכים ילדים אוטיסטים
הם העתיד

 

[גור42]

מסכים איתך לגמרי, אבל יש אילוץ ביולוגי לצערי

אתה אולי בגיל שרוב האנשים מביאים נכדים, אבל בת-זוגתך - לא.

אני, לעומת זאת, נמצא במצב קצת יותר בעייתי מהבחינה הזאת...

 

[אמא של המלאכית]

אני ילדתי את בן הזקונים שלי בגיל 42

כיום הוא בן שנתיים וחצי ילד מדהים ובכלל את הבכור ילדתי כשהייתי בת 23 ולכל הדעות לא הייתי בשלה ולכן עד היום אני והוא יותר חברים מאשר אמא ובן אמא שלי היא יותר בשבילו דמות האמא לעומתו כל הארבע שאחריו הבאתי בגיל 36 ואילך והייתי יותר בשלה לכך אין ספק מבחינתי הורות מאוחרת טובה יותר ויותר איכותית מהסיבה שאני כהורה כבר יותר יציבה מכל הבחינות אבל שוב זה אינדבידואלי.

 

[abashel13]

אני את בכורי בגיל 25.5

ואת הזקונה שלי ב-46 ... ככה שיש לי נסיון גם כהורה צעיר וגם כהורה פחות צעיר...

ההורות שהתחילה בגיל 46 שלי היא הכי קלה כי יש גם ניסיון מצטבר וגם שקט של עשיתי כבר את רוב שמפריע להקדיש זמן להורות...

 

[רנה73]

זה רק עניין של גיל?

את הגדולה ילדתי בגיל 36 ואת הקטנה ב-38.
ולמרות שכביכול הייתי כבר "בשלה", במהלך השנה הראשונה לחיי הגדולה הרגשתי דיי אבודה/מבולבלת/אובדת עצות (אמא טריה היא אמא טריה. כנראה בכל גיל

).
האמת, עם הגדולה אני מרגישה עד היום יותר כאחותה הגדולה מאשר כ"אמא".
עם הקטנה אני מרגישה יותר "אמא".
מעניין אם העובדה שהגדולה היא א"סית וקטנה נ"טית משפיעות על ההרגשה שלי, או שזה פשוט סדר הלידה....

 

[שלומות0]

אני מאוד בעד

הורות מאוחרת, אין שום פסול להיות הורה וזה גם נכון לאשה{ניתן כיום ללדת גם בגיל חמישים}
בגיל מאוחר, להפך יש בזה הרבה יתרונות, תחולת החיים שלנו מאוד עלתה, היום להיות הורה בגיל שפעם יכולת להיות סבא כבר לא ממש ראלי..
היום גם רואים פחות סבתאות בגיל חמישים, נשים יולדות בגיל מאוחר יותר..

 

[kagome10]

אומנם אני לא אוטיסטית, אבל אני אשת אמצע

ואם להסתכל על הדברים בצורה הגיונית, ולהסתכל על הספקטרום האוטיסטי כספקטרום, אז יש סיכוי טוב שאני קרובה יותר לבן שלך, שהוא בתפקוד גבוה, מאשר לנ"טים, ואפילו שהוא דומה לי יותר מאשר לאוטיסטים בתפקוד נמוך <עם כל ההשגות שיש לי על המונח הזה>.

גם להבדל בין בנים ובנות יהיה זמן אחר כך. אגיד רק שלדעתי, לו הייתי בן הייתי מאובחנת על הספקטרום, אבל בתור בת אני רק אשת-אמצע.

בעצם, אני רואה שלא רשמו לך בשרשור מה זה אשת אמצע, אז אנסה להסביר בעצמי. בשאלונים האלו שמאבחנים על פיהם יש טווח אוטיסטי וטווח לאנשים רגילים. ביניהם יש עוד מקום באמצע שאנשים שנמצאים בו יש להם מאפיינים אוטיסטיים, אבל לא מספיק כדי להיות מאובחנים.

אני גם לא ממש בוגרת - חיילת, עוד חודש וחצי בת עשרים, וכמובן לא מכלכלת את עצמי. אבל אולי גם למילותיי תהיה משמעות? אני בזוגיות, עם חייל שאני מכירה יותר משנה. יש לי עוד שניי חברים. עוד חצי שנה בערך אני אכנס לקבע <אני חתומה שנה קבע כחלק מהתפקיד שלי ביחידה מדהימה ובתחום מעניין ומועיל באזרחי> ואתחיל לקבל משכורת ששווה יותר מדמי כיס. לאחר הצבא אני מתכננת למצוא עבודה, אולי להתחיל ללמוד באוניברסיטה, ובעיקר לחסוך כסף. אני אזדקק לו כשארצה להקים משפחה, ועם יוקר המחייה פה מוטב להתחיל כמה שיותר מוקדם.

אולי, אחרי שתהיה לי כמות כסף מינימלית כלשהי, אתחיל לחשוב על ילדים. הם מתוכננים, בתיאוריה, אבל כרגע כל זה רחוק מאוד. ואם להוסיף את הרצון למצב כלכלי מינמלי כלשהו, זה מרוחק כנראה לפחות חמש שנים מעכשיו.

אשמח אם יהיה לי ילד אוטיסט. אין לי שמץ של מושג מה אני אעשה עם ילד נירו-טיפיקלי.

 

[schlomitsmile]

נכון, גם לשוחח עם א"סים

להחשף לזוית הראיה של כמה שיותר א"סים.

 

[ebs0208]

אני מצטערת .. אתה צודק.. (-:

תספר לי!!! תרשום לי! מה קורה בראש של אורי שלי?? ממתי אתה מאובחן..? אני לא יודעת כלוםםםםם!!!

 

[גור42]

אל תפחדי להפציץ אותי בשאלות. רק תהיי ספציפית.

לשאול "מה קורה בראש שלך" זאת שאלה כללית מדי. איך אני אמור לענות על שאלה כזאת?!

נסי להיות יותר ספציפית. ואם את תוהה לגבי הרבה דברים שונים ומגוונים, אז אל תהססי לשאול לגבי כולם. אין פה מגבלה על מספר השאלות שאת יכולה לשאול

 

[ל11 ששכחה סיסמא]

סליחה על ההפרעה גור....

מה הטעויות שעשו אתך? זה הרי הדבר שהכי מפחיד הורים פה, לטעות בצורה שתעכב את הילדים והמסע שלהם כאנשים עצמאים. אני מאוד רוצה לדעת כדי באמת להימנע מטעויות דומות....
ועוד שאלה- האם אתה זוכר אם היה יותר נוח לך עם אסים או נטים כשהיית צעיר מאוד? לא רק עניין משותף אלא אם זה ׳הזיק׳ לך/ גרם לך להרגיש לא טוב עם עצמך?

הזדמנות להודות על הכנות- שלך ושל ארנה ורונן וענת. בטח לא הכל קל לשתף....

 

[גור42]

אם את מפחדת מטעויות, אז אין לך בעצם ממה לחשוש

הטעות הכי גדולה שההורים שלי עשו איתי, היתה שהם סמכו בעיוורון על אנשי המקצוע ולא העלו על הדעת שהם יכולים לטעות. למרות שהכתובת היתה על הקיר, ולמרות שגם אני אמרתי להם איזה אלף פעם ובצורה מדוייקת מאוד איפה הם טועים.

אז אם את חוששת לטעות, ואם את כל הזמן קשובה למצב ונמצאת עם האצבע על הדופק, אין לך ממה לדאוג. כלומר, כן, גם את, מן הסתם, תעשי טעויות, אבל זה בסדר וזה חלק מהחיים. מה שחשוב הוא, לתפוס את הטעויות האלה מוקדם. וזה לא קשה, ברגע שמודעים לאפשרות שאנשי המקצוע (ואפילו הורים) אכן מסוגלים לטעות.

הסכנה האמיתית היא, כאשר האשליה של "הוא מומחה אז הוא לעולם לא טועה" גורמת להורים להנציח את אותה הטעות לאורך שנים, ולאפשר למצב להתדרדר. ותקני אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שדבר כזה יכול לקרות אצלך.

ולגבי השאלה השנייה שלך:

כשהייתי צעיר מאוד, העדפתי מבוגרים על ילדים. והעדפתי אנשים נחמדים ואנושיים, על כאלה שחושבים רק עצמם. לא היה לי חשוב אם א"סים או נ"טים (בתקופה ההיא בכלל לא היתה קיימת האבחנה הזו. אבל במבט לאחור, אני יכול להגיד לך שנקשרתי גם לכאלה וגם לכאלה)

 

[ל11 ששכחה סיסמא]

תודה! ועוד שאלה...

השאלה על נטים ואסים הייתה כי נראה לי שרוב הילדים היום מחונכים רע מאוד, שואפים למצוינות בגלל ההורים- ממש בלחץ אובססיבי להיות שטנץ ואין סיכוי (כמובן שאני מכלילה) שאפילו הטובים יצליחו להתחבר לצד של עצמם ולהיות הם.
אני מפחדת שהבן שלי גדל באווירה שאין לו כמעט אפשרות חברתית: נטים שלא מודעים לעצמם, אסים מעטים יותר ובכל מסגרת יש שמונה אנשים, זה לא הרבה לבחור ממנו. יוצא שהחשיפה לעוד בני אדם (במובן של אנשים בלי תוויות) מאוד קשה...
בניסיון לחשוב באיזה מסגרת חברתית הוא ימצא את עצמו אני לא מוצאת תשובה.... הוא רוצה חברת ילדים ואני לא רוצה שיעמוד בטמטום של נטים שמחנכים אותם לא להיות מי שהם ולא להסתכל על אחרים אלא על רשימת ההישגים שלהם. מצחיק, כי רוב ההורים הנטים כאלו מחנכים את כל הילדים להיות נאורים אבל אף אחד מהם לא מתנהג ככה, ואם הילד מגיע הביתה ויש חשד קטנטן שהוא לא יבחר במסלול של כולם הם ילחצו. דור דפוק גודל פה... מסכנים.

 

[גור42]

אין שום קשר בין מצוינות אמיתית לבין "שטנץ"

גם אני שואף למצוינות ולהישגים, וזה לא דבר רע. מה שכן, אנשים נוטים להתבלבל בין חתירה למציונות אמיתית, לבין רדיפה מטופשת אחרי סמלי סטאטוס ריקים מתוכן.

אנשים חושבים, בטעות, שאם אתה עשיר ומפורסם וכולם מנשקים לך את הרגליים ויש לך אלף ואחת תעודות על הקיר, אז זה הופך אותך ל"מצליח". ואז הם מבזבזים את מיטב שנותיהם כדי להשיג את ה"הצלחה" הזאת, ומתברר להם - למרבה האימה - שהם נותרו ריקים ואומללים בדיוק כמו שהם היו קודם. חלקית, משום שהם דרכו על המון אנשים "בדרך למעלה", מרוב רדיפה אחרי "הישגים" הם שכחו איך זה להיות בן-אדם. וחלקית, מפני שבכל המרדף הזה אחרי "הצלחה", הם לא עצרו אפילו לרגע לשאול את עצמם "מי אני באמת, ומה אני באמת רוצה מחיים שלי".

ויש גם אנשים שעושים את הטעות ההפוכה, שזה לא יותר טוב. אנשים שהתפתחה אצלם שנאה לכל דבר ש"מריח" ממנו הישגיות, וחושבים שזה רע לרצות דברים או לחתור אל עבר דברים. אנשים שחושבים שלהיות חלש ובוּר ועני זו מעלה גדולה. אנשים שחושבים שבזה שהם לא דואגים לעצמם, הם עושים איזשהו שירות אצילי ונעלה לחברה.

ולגבי מסגרת חברתית לבן שלך:

אני חושב שהמושג "מסגרת חברתית" הוא אוקסימורון. חברים אפשר למצוא בכל מקום, וזה גם לא מסוג הדברים שאפשר לתכנן.

פשוט, תלמדי את בנך להיות שלם עם עצמו. לחיות את החיים שלו כמו שהוא. במהלך הזמן זה ימשוך אליו את סוג האנשים הנכונים עבורו. ומצד שני, גם כדאי לזכור שלא כל אינטרקציה חברתית צריכה להיות "מושלמת". אם כל מה שהוא רוצה זה מישהו לשחק איתו, אז לא חייבת להיות התאמה בכל פרט ופרט בין הילדים. הדגש צריך להיות על המשחק עצמו, ולא על פילוסופיות חיים עמוקות.

 

[אמא חמסה]

איפה הילד אובחן? באיזה כלי השתמשו?

למה בעצם הלכתם לאבחון?

זה לא קל לשמוע את זה, גם לאנשים שחשדו קודם, ולעתים אפילו היו בטוחים.
לעתים הם קיוו לשמוע שהם פשוט טועים, וגם אז זה נופל כרעם ביום בהיר.

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך עכשיו, זה קצת לנוח. זה לא קל לקבל חדשות כאלה ואבחון כזה.
אז תנוחי, תסתכלי על הבן שלך, שהוא בטח מאוד מתוק וכייף לך אתו.

אני מניחה, שאם פנית לאבחון ראית קשיים אצל הילד, ולכן לאט לאט אחרי שתנוחו, תלמדו את האבחון ותתחילו ליישם את העצות.

ולגבי העתיד, אף אחד לא יודע מה צופן העתיד. גם לילד שלא מאובחן, ולכאורה אין לו שום קשיים, אף אחד לא יודע מה יקרה אתו.
נראה לי קצת מוקדם לחשוב על הצבא, מה עוד שיכול להיות שעד שהבן שלך יגדל, בכלל לא יהיה צבא או שהגיוס לא יהיה חובה או מי יודע מה.
כמו כן, במשך השנים האפשרויות הולכות וגדלות עבור הילדים שלנו, ולכי תדעי מה יהיה עד שהבן שלך יגדל. יכול להיות שהוא ישרת ביחידת עילית, בזכות הכשרונות שלו, יכול להיות שהוא ידלג על הצבא וילך ישר ללימודים גבוהים, הכל יכול להיות. הכל פתוח.
אני חושבת, שלא כדאי לחשוב עכשיו על העתיד הרחוק. גם הורים לילד שנחשב רגיל, לא חושבים בדרך כלל על העתיד.
לפעמים התכנונים משתנים גם בגיל 18. ילד חושב להיות קרבי, אבל פתאום מגלים לקות רפואית קלה, והוא לא יכול להיות קרבי. מישהו חושב להיות קרבי, ופתאום רואה תוך כדי השירות, שזה לא מתאים לו. וגם הפוך. ילד שאף פעם לא חשב להיות קרבי, פתאום בשמינית יש חוג הכנה לצבא ופתאום כן רוצה להיות קרבי.
תחשבי על ההווה, אולי שנה שנתיים קדימה. לא יותר.

 

[אמא של המלאכית]

בוקר טוב

שולחת לך חיבוק חם ואוהב

התחושות שלך כרגע הם טבעיות אם הזמן כמו שאמרו לך זה עובר (התחושות) כשהכל מתבהר ובעצם כשתראי ותביני שהילד הוא אותו ילד מקסים ומתוק שדיברת עליו הוא לא השתנה והוא זקוק לאהבה ולתמיכה שלך ושל הסביבה הקרובה. החלומות שאת מדברת עליהם, זה החלומות שלנו כהורים אבל עם הזמן תשאפי שהילד המתוק שלך יגשים את החלומות של עצמו ורק כך הוא יהיה באמת מאושר. לעולם לא ניתן לחזות את העתיד כמו שלעולם גם לגבי ילד "רגיל", לא ניתן לדעת מה יעשה ולאן יגיע. כרגע את בתחושה שהשמים נפלו וזו הייתה התחושה של כל הורה והורה כאן בפורום, אני כמעט בטוחה אבל אני מבטיחה לך שאם הזמן את תגלי שמדובר בעולם ומלואו והם ילדים מדהימים היום אני יכולה להגיד לך עם יד על הלב, לא הייתי משנה כלום בנסיכה שלי היא מיוחדת בגלל כל המכלול שהיא ולא הייתי משנה בה כלום, נכון אנחנו חוששים כי חשוב לנו שהחיים ייחיכו אליהם אבל תזכרי שאת החיוך הראשון את הביטחון הם מקבלים בבית וזה בעצם התפקיד שלנו, אגב זה נכון גם לילד שלא מאובחן בספקטרום, גם הם בשביל להצליח בחיים זקוקים לביטחון ולחמימות שלנו על מנת שיצאו חזקים לעולם, מקווה שיגיע היום ותראי איזה מתנה אמיתית קיבלת, בהצלחה.

 

[abashel13]

את לא אמא רעה

את אמא ונודע לך שהילד שלך על הספקטרום האוטיסטי...

מסביב יגידו לך כל מיני דברים וגם את תגידי לעצמך כל מיני דברים עד שתחול התבהרות

ותראי באמת וממש מה זה אומר...

בעיקר כרגע זה אומר שההתפתחות של בנך אינה שגרתית יחסית לבני גילו המתנהלים עלפי הספר...

מעט ידוע על דרכי ההתפתחות של אלה שעל הספקטרום וכאשר יודעים מעט מדברים הרבה כאילו יודעים...

מאחר ובני הוא כבר בן 16 ומאובחן על הספקטרום אני יכול לומר לך שהוא מתפתח בדרכו שלו ואף שזה לא תואם את ההתפתחות

השגרתית לבני גילו זוהי התפתחות יפה מעניינת מסקרנת ולא צפויה... אבל את כל זה אי אפשר לחזות מראש...

אם תדבקי בעיקרון של לשמור על בהירות וראש צלול ולבחור חדשות לבקרים תשובה לשאלה "אז איך מתנהלים אתו היום" במקום "מה יהיה איתו בעתיד"

הכל יהיה בסדר...