חדשה פה

[morib17]

חדשה פה

שלום אני חדשה פה!! איבדתי את אבא שלי לפני שבועיים וחיפשתי מקום לפרוק בו את הכאב מצאתי את הפורום הזה שנראה לי מקום נחמד.. המשך ערב נעים..

 

[sivosh]

ברוכה הבאה ../images/Emo201.gif

הגעת למקום הנכון, מוזמנת לשתף בזמנך החופשי משתתפת בצערך

 

[חסרת שם היחידה]

היי לך ,

כשאמרו לי שמשתתפים בצערי זה היה נראה לי אחד הדברים היותר הזויים בעולם-איך יכול אדם להעריך כאב של אובדן אב??? אין כאב עמוק חד ואמיתי יותר. אגיד לך שאני איתך. מחבקת ומצטערת לשמוע. היו חזקים. זה באמת קשה!!

 

[אביב פרסקי 1]

ערב טוב

ברוכה הבאה (לצערנו כן??)

היי חזקה ודעי שאני פה כדי לשמוע אותך.

 

[morib17]

תודה רבה

לפני שבועיים אבי היקר נפטר מלוקמיה לאחר שנלחם במחלה הנוראה הזאת חצי שנה זה היה פתאומי כי הכל הלך חלק,הוא עבר השתלת מח עצם והיא הצליחה והוא היה חזק ותיפקד כמו שצריך ופתאום ביום חמישי לפני שבועיים אמא שלי קראה לכל האחים ותוך שעה הוא נפטר מקריסת מערכות...זה היה מאוד קשה לראות אותו נפטר לי מול העיניים. אנחנו שישה אחים ואני בת הזקונים הקשר עם אבא שלי היה מאוד חזק..אני שבורה ומרוסקת אין לי כוחות לעשות כלום..

 

[sivosh]

מזדהה איתך, אצל אבא שלי זה היה בלוטות הלימפה

ואצלו מערכת אחרי מערכת קרסה זה טבעי שלא יהיה לך כוח לכלום, זוהי תקופה לא קלה בכלל וכמו שכתבו אז מה אם אמרו משתתפים בצערך... אני מקווה שתצליחי להתחזק ולנסות לעבור כל יום כמו יום חדש... כי כמו שפעם אמרו לי אנחנו צריכים להמשיך בחיים (מי המנייאק שאמר את זה?!) ושוב מקווה שתמצאי בפורום מקום לברוח, לכתוב, לצחוק לשמוח, לשתף סיון

 

[morib17]

זה כ"כ קשה

במיוחד שאני בתקופת בגרויות עכשיו..ואני חייבת לעשות אני לא מצליחה לאסוף את עצמי להחזק וללמוד..אני מרגישה שאני נרקבת.. זה כ"כ קל לומר לנו להמשיך בחיים....אני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך... אגב..מישהו פה דתי?

 

[אביב פרסקי 1]

כן

אני ועוד 3 בנות. למה??

 

[אביב פרסקי 1]

ואת?

דתיה?

 

[morib17]

כן

סתם רציתי לדעת... אחרי שאתמול נכנסתי לפורום..קמתי היום קצת עם הרגשה טובה שאני יודעת שמצאתי מקום לדבר בו...

 

[אביב פרסקי 1]

כייף לשמוע

שמח שאת מרגישה כך ושמח שאת מרגישה חלק.

 

[אביב פרסקי 1]

הסיפור שלך דומה לשלי

לאבא שלי היה סרטן בריאות וגם לו היו הרבה קריסות מערכות עד שהסרטן שלך גרורות לכול הגוף ואבא'לה מת. התקופה הזו היא באמת תקופה דוחה, לא הייתי רוצה לחזור איליה. תנסי להתחזק ולהרגיש טוב יותר בעזרת אנשים טובים שקרובים ללבך (לי זה עזר). נ.ב בת כמה את?

 

[morib17]

אני בת 17 עוד שבועיים...

 

[אביב פרסקי 1]

אני בן 15

 

[yaeli20]

../images/Emo24.gif ברוכה הבאה ../images/Emo201.gif

מאוד כואב לי לשמוע על אביך. התקופה הזו היא תקופה לא קלה ובקרוב אנשים יבואו ויגידו לך שהחיים ממשיכים, שאבא היה רוצה שתשמחי ועוד כל מיני "משפטי חוכמה" שכאלה. מנסיוני ואני בטוחה שכל חברי הפורום יעידו אותו הדבר על עצמם, אין דבר יותר גרוע מלרוץ לחיים, אני לא אומרת שאת צריכה לשבת לכאוב מעכשיו ועד עולם אבל אני כן אגיד לך לקחת את הזמן, לעבור את תהליך האבל בקצב האישי שלך (גם אם נראה לך לפעמים שבני המשפחה האחרים המשיכו הלאה ואת עוד לא במקום הזה), אין לך שום סיבה להרגיש רע, כל אחד עובר תהליכים בקצב שלו וזה הקצב הבריא ביותר בשבילו! ראיתי שאת בת 17 ולכן אני משארת שאת עולה לכיתה י"ב, האם בבית הספר יודעים מה קרה? ממליצה לך בחום לידעה את המנהל/ת , יועץ/ת, מחנך/ת או רכז/ת השכבה שלך במה שקרה, חשוב מאוד שמישהו ידע בבית הספר שאבא נפטר בכדי שגם שם בתוך כל הלחץ של הבגרויות תהיה לך תמיכה. וכמובן מוזמנת לכתוב ולקרוא כאן בתקווה שתמצאי כאן בית חם מחבק ותומך.

 

[morib17]

כולם יודעים

כולם יודעים בביה"ס הם גם באו לנחם בשבעה.הם משתדלים לעזור ולתמוך.. חברות שלי קצת פחות מדברות איתי אני מרגישה שהן נרתעות ואין להן מה לומר

 

[אביב פרסקי 1]

אין מה לעשות

אנחנו בגיל שהחברים לא מספיק בוגרים כדי לתמוך בנו. והסוג חברים שתומכים בדרך כלל מקרצצים ומציקים. אז תמצאי לך את החברות /חברי נפש שלך והם לא צריכים להיות הרבה.

 

[sivosh]

גם בגיל יותר מאוחר אף פעם לאנשים אין מה להגיד

זה חשוב שבבית הספר ידעו- יוכלו לעזור ולהקל. גם אני פעמים רבות לא הרגשתי שחברות שלי מבינות על מה אני מדברת, ולשמחתי כן מצאתי את המקום כאן- כי אנשים מזדהים איתי, מבינים את התחושות שיש... מקווה שגם לך זה יקרה וזה יתן לך הרגשה טיפלה יותר טובה

 

[morib17]

מתסכל..

מתסכל מאוד! כי אני מרגישה שפתאום תחומי העניין שלי ושל חברותיי השתנו,פתאום אין לנו על מה לדבר.. היום פעם ראשונה מאז שאבא נפטר יצאתי מהבית,ואנשים הסתכלו עלי במבטים של רחמים לא יכולתי לעמוד בזה וחזרתי הביתה בריצה..זה כ"כ קשה וכולם באים לחבק ולעודד ובא לי להעיף אותם

 

[אביב פרסקי 1]

וואו

כמה שאני מכיר את זה שכולם באים אליך ברחוב ומנחמים אותך, כ"כ שנאתי את זה. ובקשר לתחומי העניין עם החברות אל תדאגי זה יעבור ברגע שתרצי והקשר יחזור להיות כמו שהיה.