עמיתה פיתה
New member
חדשה..נעים מאד..../images/Emo42.gif
ערב טוב.. אז היכרות קצרצרה..שמי עמית אני בת 19 וחצי..והאמת היא שלא ידעתי על קיומו של הפורום הזה עד לפני ימים ספורים,ומכשגיליתי אותו מאד התרגשתי ושמחתי. אז אני לא אגולל את סיפור חיי אך אנסה בקצרה לתת רקע.. לפני 9 שנים בהיותי בת 10 וחצי איבדתי את אמי ממחלה קשה..(F.M.F אם מישהוא מכיר). היא סבלה במשך כמה שנים טובות עד שהמחלה גמרה עליה.יש לציין שאני הקטנה בבית..יש לי אח ואחות טיפה גדולים ממני.עברנו לגור עם אבי לאחר ה"מאורע" מאחר והם היו פרודים מספר שנים לפני שהיא חלתה. וכך עברו להם השנים במין הדחקה שכזאת..בקושי מדברים עליה בבית,כאילו כל אחד בחר להתמודד עם האובדן הזה לבד. המון פעמים אני יושבת ובוכהה וזועקת לאלהים..אני חנוקה בגרון פשוט כואב לי..ממש כואב לי
ואני מרגישה שאני לבד במערכה הזאת.. יש לי חבר קרוב לשנה..הקשר הוא קשר מאד רציני אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לספר לו לעולם מה עובר עליי(למרות שהוא מאד תומך ומבין) גם שאני רואה את הנשיקות והחיבוקים כל 5 דק' שלו ושל אמא שלו..אני לא יכולה להגיד שזה ממש פריע לי כי אני מאד אוהבת לראות את זה..אבל זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי.. אני חושבת על החתונה שלי בע"ה..ואני מתמלאת דמעות..זה מן כאב שלא מרפה... איפה האמא היקרה שלי..איפה..האמא הכי טובה בעולם..עם הלב הכי גדול... שלא הגיע לה לסבול אפילו לשניה... אני מרגישה לבד בעולם.ריקנות.כלום.שום דבר לא שווה..ואני שונאת את ההרגשה הזאת. אני לא מראה כלפי חוץ..כי עם אף אחד אני לא יכולה לדבר על זה..(לפעמים ..וממש מעט עם החבר)אבל זה אוכל אותי יום יום שעה שעה.. גם עכשיו שאני כותבת את ההודעה הזאת אני מוצפת דמעות.. למרות שזה בא ב"תקופות"..של "האי" ו"דאון" אשמח אם תקבלו אותי אליכם לפורום.. המשך שבוע טוב
ערב טוב.. אז היכרות קצרצרה..שמי עמית אני בת 19 וחצי..והאמת היא שלא ידעתי על קיומו של הפורום הזה עד לפני ימים ספורים,ומכשגיליתי אותו מאד התרגשתי ושמחתי. אז אני לא אגולל את סיפור חיי אך אנסה בקצרה לתת רקע.. לפני 9 שנים בהיותי בת 10 וחצי איבדתי את אמי ממחלה קשה..(F.M.F אם מישהוא מכיר). היא סבלה במשך כמה שנים טובות עד שהמחלה גמרה עליה.יש לציין שאני הקטנה בבית..יש לי אח ואחות טיפה גדולים ממני.עברנו לגור עם אבי לאחר ה"מאורע" מאחר והם היו פרודים מספר שנים לפני שהיא חלתה. וכך עברו להם השנים במין הדחקה שכזאת..בקושי מדברים עליה בבית,כאילו כל אחד בחר להתמודד עם האובדן הזה לבד. המון פעמים אני יושבת ובוכהה וזועקת לאלהים..אני חנוקה בגרון פשוט כואב לי..ממש כואב לי