חדשה כאן

חני א

New member
חדשה כאן

המקום האחרון שאליו ההיתי רוצה אי פעם להשתייך, ומפחיד עד כמה אני מזדהה כאן עם הכותבות, אני אף פעם לא משתתפת בפורומים,ז"א פעם ההיתי כותבת מידי פעם,אבל לפחות שנתיים לא כתבתי כלום,משהו גדול ממני דוחף אותי בשעה שלוש לפנות בוקר לכתוב כאן ולהבין שאני לא לבד בתוך הכאב האיום הזה של אובדן, אבא נפטר כשההיתי בת 12 בשנת 87 ולפני 10 חודשים אמא נפטרה מסרטן, טרי וכואב בטרוף,אמא שהייתה חלק בלתי נפרד ממני,עמוד התווך של המשפחה,הפתרון לכל בעיה,המסירות והאהבה ללא תנאי,ואף אחד לא מצליח למלא את החסר למרות כל המאמצים של בעלי ואחיותיי,אין תחליף. והחיים מניעים אותי להמשיך בשביל הילדות שלי שצריכות אותי חזקה כתמיד ובשביל בעלי ואחיותיי, אני תמיד כ"כ עצורה נמנעת מלדבר על אמא שיכאב כמה שפחות, אולי פה אני אוכל לשאוב יותר כוחות,להתעודד,לעודד ולפרוק מהלב,אפילו קצת ,את הכאב. מקווה שתקבלו אותי בזרועות פתוחות... לילה טוב חני
 

אדומה2

New member
ציפורי לילה ../images/Emo29.gif

זה מה שקורה כשישנים 4 שעות ביום שישי אחה"צ, ערים בשלוש וחצי, משחק המחשב לא עובד ואי אפשר להעביר את השעות בלי להרגיש.... היי חני~ צר לי לשמוע על האובדנים שחווית בחייך. אימא שלי נפטרה לפני כמעט 4 שנים, אבא שלי לפני שנה וקצת ואין מנוס מהגעגוע ומתחושת הכאב הבלתי נסבלת. בעלך ואחיותייך לנצח ייכשלו בניסיון למלא את החסר, כי אפשר למלא את החסר הזה. הם לא יכולים לעשות את זה. הם גם לא צריכים. אני מאוד מקווה שתוכלי למצוא מסגרת נוספת לפורום, שבה תוכלי לדבר על אימא שלך ולעשות עיבוד לתחושות שלך ולמצוקה שלך, כי זה מאוד חשוב. אני עשיתי את זה במסגרת טיפול פסיכולוגי שמאוד עזר לי להתמודד עם הכל. שמחתי לשמוע שיש לכם משפחה משלך. נאמר לי שילדים עוזרים לחוות את ההורים ממקום אחר לגמרי, ולמרות הכאב יש בזה משהו נפלא.
 
שלום חני וברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

נראה שאף אחת לא היתה רוצה להשתייך לכאן... אך אם אנחנו כבר בסיטואציה הזו, הרי שהבית הזה חם ומזמין ומקבל בזרועות פתוחות. חוויתי אובדן אב בגיל צעיר מאוד (5) ומאוחר יותר איבדתי את אמי (15). מאז כבר הספקתי "לגדול" , לבנות משפחה משלי ולעבד את הדברים. יכולה לספר לך מניסיוני שכשמטפלים בדברים הם משתנים וניתן להמשיך בחיים כשהכאב והחסר משנים פנים וגם אם הם מתקיימים, הם ממקום אחר ובמתכונת אחרת. הם הופכים לחלק מחייך, ולומדים לחיות עם זה כעובדה נוספת במכלול הרחב. כמובן שיש געגועים זכרונות ואפילו צער וכאב, אבל ממקום שונה ואחר. גם הזמן שהוא הרופא הטוב במקרים רבים, עוזר לכך. אל תנסי למצוא תחליף לאהבת ההורים/אם, פשוט מלאי את חייך בדברים אחרים. לאהבת הורייך ואמך בפרט, לא תמצאי תחליף זהה, מנסיוני. מבינה שיש לך משפחה, נסי להתמקד בם ובך בחיים הנמשכים וחשבי שודאי כך היתה רוצה אמך... הרי לא היתה רוצה שתפסיקי את חייך.... בתחילת הדרך, אובדן מישהו קרוב משפיע על כל מישורי החיים ועם הזמן לומדים למזג בין הדברים ולחיות הלאה כשהכאב והחסר הופכים לחלק בתוך פאזל חייך... תוכלי לשתף ככל שיתאים לך.
 

דג123

New member
../images/Emo19.gifאין תחליף לאמא

אמא שלי נפטרה לפני 15 שנים, ובחלומות אני זוכרת אותה כאילו עכשיו היא במטבח מכינה לנו ארוחה לשבת......... היא לא תשכח מליבי לעד. אבל בשנתיים האחרונות יותר קשה לי לעלות לקבר ביום השנה ... יש מישהי שמרגישה כמוני?
 

לולי80

New member
אצלי

עברו כבר כמעט 10 שנים מאז שהיא נפטרה. ואני די בהתחלה הבנתי שאמא נמצאת אצלי בלב כל הזמן ולנסוע עד בית הקברות כדי "לראות אותה" זה פשוט לא זה... גם אחי הקטנים מרגישים כך - והם בכלל לא הולכים. אבל אחותי הגדולה ואבי הולכים כמעט כל חג וביום השנה, אני וויתרתי על החגים אבל בכדי לכבד את אחותי ואבי אני מצטרפת לשם ביום השנה. אני לא אוהבת להיות שם, אני לא מרגישה שום דבר מיוחד כלפי האבן הזו. אני כמו שכתבת את דג לא אשכח את אימי מליבי לעד.
 
אני מבינה...../images/Emo24.gif

את מצבך... מצבי אינו שונה, אבי נפטר כשהייתי בת 12 ואמי לפני 4 חודשים ...הכאב גדול מנשוא...כמו פצע ענקי בלב...קשה לי להמשיך הלאה ...אבל אוזרת כוחות וממשיכה... שולחת לך חיבוקים ונשיקות
 
הי חני! ../images/Emo140.gif

ברוכה הבאה! ואת צודקת, אנחנו באמת מסוג המועדונים שאף אחד לא רוצה באמת להשתייך אלינו ... אז קודם כל אני משתתפת בצערך. הדימוי בו תיארת את אימך מרגש... ןאת אכן מתקבלת כאן בזרועות פתוחות, אנא - הרגישי כמו בבית. נשמח לשמוע עוד, ממך ואודותיך.
 

האחת bgnh

New member
גם לי זו הפעם הראשונה פה

אמא נפטרה לי לפני קצת פחות מחודש ואבא לפני 24 שנים, כשהייתי בת 12. מאז אני מדי פעם פותחת וקוראת.... אפילו לנשום קשה לי מאז שהלכה לי. אני מתגעגעת אליה נורא ואת הימים שעוברים אני כמעט שונאת אותם. האנשים שמסביבי נחלקו לשניים לאלה שיש להם הורים ולכאלה שאין להם. בראשונים אני מקנא ועם אחרונים אני מרגישה שייכת. הכי כואב שיש עוד המון חברה' מכירים שלא יודעים איך לגשת, ולכן עוברים לידי כאילו אני אוויר. אני מנסה להבין אבל גם מגע ומילה היו עושים עבורי את ההבדל. זה נורא פוגע שדווקא חברה' שכאילו היו ידידים נאלמים דום.... הכל נראה נורא רע והיחיד שעוזר זה בן הזוג והילדות שרוצות לחזור ל"מה שהיה לפני...". אבל התחושה היא של סוף העולם. איך חיים בלי אבא ואמא??? איך חיים בלי להגיד אמא ולהתכוון לאמא שלי ולא של אחרים? יש ימים שאני מרגישה שהגו שלי החל להתכופף (למרות שאני רק בת 36) יש ימים שאין לי כוחות. אז זהו כתבתי.זה לא יותר קל אבל זה בכל זאת משהו. נעמי
 
שלום לך נעמי ../images/Emo140.gif

צר לי על אובדנך הטרי למרבית הפלא לומדים לחיות עם העובדה הקשה המצערת והכואבת כל כך... לגבי תגובות האנשים, לעיתים אנו עצמנו דוחים את קירבתם ואפילו מבלי שנרגיש... לא לכולם הרגישות הנכונה בעינינו ולא כולם יודעים איך לנהוג. לעיתים ההתרחקות שלהם באה ממקום של מבוכה וחוסר ידיעה... על כן אל תשקיעי מחשבות בהם, חשבי על עצמך, התמקדי במה שבאמת חשוב. מצאי את הדרך שלך להמשיך את חייך... עם הזמן ועם עיבוד האבל והאובדן, הדברים משתנים ומתוך הכאב הנורא והחסר, לומדים לחיות אחרת וזה הופך לחלק מהחיים על כל המשתמע מכך. את מוזמנת לשתף ולחלוק עימנו את כאבך וכל שתרצי, שולחת לך חיבוק ומחזקת אותך.
 

MIF2004

New member
הי לך

הכל אצלך כל כך טרי, מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת שקשה לך לנשום.... הלוואי והיו לי ניחומים עבורך ברגע זה, אבל בשבועות הראשונים הכאב הוא ממש בלתי נתפס... מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת על אובדן המילה "אמא". אני בכלל לא זוכרת את עצמי אומרת אמא לאמא שלי, אבל כשסבתא שלי, שגידלה אותי מינקות ונפטרה לפני שנתיים נפטרה, ממש התאבלתי על זה שאני לא אוכל לקרוא יותר לאף אחד בשם "סבתא" ועד היום לפעמים באוטו אני מנהלת איתה שיחות.... מותר לך להיות כפופת גו בתקופה זו, אל תהיי קשוחה עם עצמך. זה נורא נדוש וקשה לתפוס בהתחלה אבל הזמן עושה משהו לכאב, והגו שלך גם יתישר בחזרה עם הימים, אבל עכשיו הוא נושא נטל נפשי קשה מנשוא, ומותר לך שלא יהיו לך כוחות. אנחנו פה איתך ובשבילך.
גדול!
 
אז שוב ברוכה הבאה ...

משתתפת בצערך
את מוזמנת לשוב ולכתוב ולפרוק כאן, ובכלל, להרגיש כמו בבית. סקאלי
 

אדומה2

New member
איזה שם יפה יש לך ../images/Emo13.gif

זה לא משנה באיזה גיל זה קורה, אובדן אימא (וגם אבא) הוא פשוט טלטלה אינסופית שגם אחרי שעובר זמן, קמים יום אחד ולא מאמינים שהיא לא פה. כמעט 4 שנים אחרי שהיא לא פה, יש ימים שאני באה וכבר מחזיקה את הטלפון ביד כדי להתקשר אליה לשאול מה שלומה--- אבל אז אני נזכרת. אני מכירה את מה שסיפרת לגבי הקושי לנשום. כל דבר היה נראה אחר ומוזר בלעדיה אחרי שאימא שלי נפטרה, ולפעמים יש דברים שהם עדיין מוזרים. כאילו יש מודעות חדשה שכזו לכל דבר שעושים בחיים- עכשיו אני עושה את זה בלעדיה, ועכשיו את זה בלעדיה, ועכשיו את זה.... איך חיים בלי אימא ואבא? איבדתי את אבא שלי לפני שנה וקצת לסרטן אלים ומגעיל, ואני לא יודעת לענות לך. אני לא יודעת מה בדיוק צריך לעשות, הלוואי וזה היה בא עם ספר הוראות. מסתבר שלחיים כוח חזק מאוד, והוא גם מאוד סוחף. כן, יש תחושה של סוף עולם. אבל המשפט הידוע והמרגיז לפעמים "כל סוף הוא התחלה חדשה" נכון בעיניי גם במקרים קשים כאלה. אני יודעת שזה היה נכון עבורי. אולי גם עבורך?
 

האחת bgnh

New member
הזדהתי עם כל מילה!!!

כמה טוב להרגיש שאני לא לבד לפחות כאן... עשית לי המון טוב בתגובה שלך. נעמי
 

MIF2004

New member
הי חני

את יודעת באמת נורא עצוב לי לקרוא על כל מצטרפת חדשה כאן לפורום, בכל פעם מדהים וכואב לי לגלות כמה רבות הן הבנות ללא אם במחוזותינו... נותרת ללא הורים בגיל מאוד צעיר.... ו-10 חודשים זה זמן מועט ביותר מאז האובדן, השנה הראשונה היא מאוד מאוד קשה... לצערי אני מסכימה עם מה שכתבו קודמותיי כאן... אין אף אחד אחר שיוכל למלא את החלל הריק שמותירה אחריה אמא, אבל זה בהחלט מנחם לדעתי שהאנשים שאוהבים אותך מנסים לעזור לך להרגיש פחות בודדה עם הכאב, זה לא תחליף לאמא אבל זו נחמה גדולה. גם בעיבוד של הכאב ישנם שלבים, ישנו השלב הכואב מדי, זה שאת מתארת, השלב שאפילו לדבר עם עצמנו קשה לנו, אבל אח"כ בא שלב ההתמודדות, שבו אנחנו מתחילות להסתכל לכאב בעיניים, להפנים קצת את המצב החדש הכואב הזה, ולעבד את הכאב.... הוא לא יעבור לעולם, אבל הוא בהחלט ישנה צורה ויהפוך יותר מוכר עם הזמן, כמה שזה נורא לומר זאת. בכל מקרה, אל תאיצי בעצמך, מותר לך לכאוב, מותר לך לפרוק ולבכות, ואולי אפילו רצוי.... בוודאי ובוודאי שנקבל אותך בזרועות פתוחות, כולנו פה מבינות אותך, כל אחת מהכיוון שלה, מהזווית של הסיפור האישי שלה, מסתבר שיש משהו מאוד אוניברסלי באובדן אם....
גדול!
 

חני א

New member
תודה לכולן...

עם עיניים דומעות אני קוראת ומזדהה כמעט עם כל אחת מכן,כל מה שנכתב כ"כ מוכר,החלומות,הקנאה בחברות שמדברות על האמאות שלהן (שזו קנאה שמפחידה אותי נורא,כאילו שזה לא בסדר שאני מקנאה),התסכול בלהיות יתומה בגיל כה צעיר... בכל מקרה תודה על "הכנסת האורחים" הנעימה לפורום, ההזדהות וקבלת הפנים גורמת לי לרצות לתת
גדול לכולכן...
תודה חני
 
למעלה