שירי של ים ושרי
New member
חדשה כאן
כבר די הרבה זמן אני רואה את הפורום ולא מעזה להכנס..יודעת שזה יציף אותי ברגשות שאני מנסה בד"כ להדחיק, לא לחשוב עליהן...לא להאמין שזה ככה.. אני אתחיל אולי "מההתחלה", שמי שירי, אני בת 29. כאשר הייתי בת 3 נהרג אבי בתאונת דרכים וכך נותרנו משפחה מצומצמת, אימי אחותי (אז בת שנה) ואני, את אבי אני לא זוכרת ומכירה אותו רק מסיפורים.. אימי לא יצרה זוגיות נוספת מאז אך אימצה שלושה ילדים נוספים (הלוקים בפיגור שכלי). היינו משפחה גדולה ומאושרת.. כבת בכורה לאימי הקשר בינינו היה מאוד מאוד מיוחד. לפני כשש וחצי שנים התגלה אצל אימי סרטן בשלבים מתקדמים ומיד נאמר לנו שממנו היא לא תחלים... לעולם לא אשכך את היום: הגעתי הביתה לסופ"ש (גרתי אז באילת) ואיך שנכנסתי הביתה בזווית העיין קלטתי בחדר שלה פאה..מיד הבנתי..באותו הרגע חרב עלי עולמי!!! אימי טופלה בטיפולים מאוד אינטנסיביים במטרה ל"קנות לה זמן" אך כעבור שלושה חודשים נפטרה כתוצאה מזיהום בעקבות הטיפולים (איזה אבסורד..). אני חושבת שמאז אני בעצם מדחיקה.. מעולם לא ממש התמודדתי, השלמתי.. כאשר נפטרה אימי נכנסתי למאבק בכדי לשמור על המשפחה מאוחדת.. (בהעדר קרובי משפחה רצו רשויות הרווחה למסור את אחי הקטנים למשפחות אומנות), המאבק הזה מצד אחד והצורך להיות שם בשביל אחי ( הם היו אז בני 15,10,ו6) הם אלו שהצילו אותי, לא נתנו לי לשקוע באבל.. אני קוראת פה את הסיפורים של הבנות ולא יכולה שלא לבכות.. (ואני לא טיפס רגשן בד"כ). כשאימי נפטרה אמרה לי מישהי "תדעי שהכאב אף פעם לא עובר, הגעגועים לאם לעולם לא נפסקים", כל כך רציתי שזה יהיה לא נכון.. אבלזה כל כך נכון... מישהי פה סיפרה על החלומות, ואני כל כך מזדהה, תמיד כשאני חולמת עליה היא תמיד הולכת למות.. (לא תמיד מאותה הסיבה) אבל תמיד היא מתה בסוף ואני מתעוררת שוב לתוך האובדן.. מה שכן אני יכולה לעודד כאן זה שתדירות החלומות האלו באמת הולכת ופוחתת אם הזמן... האבסורד הוא שהכי קשה תמיד זה דווקא ברגעים הכי שמחים... החל מרגעים קטנים בחיים, חגים וכמובן ארועים.. המחשבה שאימי לא תכיר את בעלי (אם יהיה פעם), לא תהייה איתי בהריונות, לא תכיר את ילדי.. שהם לא יכירו אותה!!!!! אני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי וזה נשמע ממש דכאוני, והאמת שאני ממש לא כזו... החיים שלי סה"כ טובים, ויש לי אחים מדהימים!! ואנחנו מאוד מאושרים.. אבל האובדן הזה הוא משהו שכנראה לעולם לא ירפה... ואולי הפורקן הזה כאן יעזור ואפילו במעט.. אז אני שמחה שהעזתי ונכנסתי, ועוד יותר שמחה שהעזתי לשתף... ותודה שאתם כאן...
שירי
כבר די הרבה זמן אני רואה את הפורום ולא מעזה להכנס..יודעת שזה יציף אותי ברגשות שאני מנסה בד"כ להדחיק, לא לחשוב עליהן...לא להאמין שזה ככה.. אני אתחיל אולי "מההתחלה", שמי שירי, אני בת 29. כאשר הייתי בת 3 נהרג אבי בתאונת דרכים וכך נותרנו משפחה מצומצמת, אימי אחותי (אז בת שנה) ואני, את אבי אני לא זוכרת ומכירה אותו רק מסיפורים.. אימי לא יצרה זוגיות נוספת מאז אך אימצה שלושה ילדים נוספים (הלוקים בפיגור שכלי). היינו משפחה גדולה ומאושרת.. כבת בכורה לאימי הקשר בינינו היה מאוד מאוד מיוחד. לפני כשש וחצי שנים התגלה אצל אימי סרטן בשלבים מתקדמים ומיד נאמר לנו שממנו היא לא תחלים... לעולם לא אשכך את היום: הגעתי הביתה לסופ"ש (גרתי אז באילת) ואיך שנכנסתי הביתה בזווית העיין קלטתי בחדר שלה פאה..מיד הבנתי..באותו הרגע חרב עלי עולמי!!! אימי טופלה בטיפולים מאוד אינטנסיביים במטרה ל"קנות לה זמן" אך כעבור שלושה חודשים נפטרה כתוצאה מזיהום בעקבות הטיפולים (איזה אבסורד..). אני חושבת שמאז אני בעצם מדחיקה.. מעולם לא ממש התמודדתי, השלמתי.. כאשר נפטרה אימי נכנסתי למאבק בכדי לשמור על המשפחה מאוחדת.. (בהעדר קרובי משפחה רצו רשויות הרווחה למסור את אחי הקטנים למשפחות אומנות), המאבק הזה מצד אחד והצורך להיות שם בשביל אחי ( הם היו אז בני 15,10,ו6) הם אלו שהצילו אותי, לא נתנו לי לשקוע באבל.. אני קוראת פה את הסיפורים של הבנות ולא יכולה שלא לבכות.. (ואני לא טיפס רגשן בד"כ). כשאימי נפטרה אמרה לי מישהי "תדעי שהכאב אף פעם לא עובר, הגעגועים לאם לעולם לא נפסקים", כל כך רציתי שזה יהיה לא נכון.. אבלזה כל כך נכון... מישהי פה סיפרה על החלומות, ואני כל כך מזדהה, תמיד כשאני חולמת עליה היא תמיד הולכת למות.. (לא תמיד מאותה הסיבה) אבל תמיד היא מתה בסוף ואני מתעוררת שוב לתוך האובדן.. מה שכן אני יכולה לעודד כאן זה שתדירות החלומות האלו באמת הולכת ופוחתת אם הזמן... האבסורד הוא שהכי קשה תמיד זה דווקא ברגעים הכי שמחים... החל מרגעים קטנים בחיים, חגים וכמובן ארועים.. המחשבה שאימי לא תכיר את בעלי (אם יהיה פעם), לא תהייה איתי בהריונות, לא תכיר את ילדי.. שהם לא יכירו אותה!!!!! אני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי וזה נשמע ממש דכאוני, והאמת שאני ממש לא כזו... החיים שלי סה"כ טובים, ויש לי אחים מדהימים!! ואנחנו מאוד מאושרים.. אבל האובדן הזה הוא משהו שכנראה לעולם לא ירפה... ואולי הפורקן הזה כאן יעזור ואפילו במעט.. אז אני שמחה שהעזתי ונכנסתי, ועוד יותר שמחה שהעזתי לשתף... ותודה שאתם כאן...
