חדשה כאן...../images/Emo10.gif
עמכם הסליחה שלא עשיתי סמיילי קצת יותר סימפטי בכותרת, בדרך כלל אני כותבת בנימות אופטימיות אבל היות שאין שום דבר נחמד בנסיבות שהביאו אותי לחפש את הפורום הזה... טוב אתם מבינים. אני מאד אוהבת לכתוב, אבל עד היום לא הייתי מסוגלת להעלות כלום על הכתב, לא ממה שקרה ולא ממה שאני מרגישה. היום חשבתי לחפש את הפורום הזה (קיוויתי שהוא אכן קיים) ואולי להתחיל.. בתקווה שזה קצת יעזור לפרק את השחור הזה שהצטבר לי בפנים. אמא שלי נפטרה לפני כחודש, אחרי מאבק קשה של שנה בסרטן הארור.. שגם פה, כמו בהרבה מקרים, בסוף ניצח. למרות שהמחלה הייתה קשה המצב היה די יציב, אבל בשלושת הימים האחרונים הייתה רק הדרדרות שהסתיימה, כנראה,בקריסת מערכות. אבא שלי אפילו לא היה כאן כשזה קרה, הוא היה בנסיעת עסקים לחו"ל (כמו בכל שבוע) וחזר שעה מאוחר מדי.הוא לא מפסיק לבכות מאז שזה קרה, אבל מי יכול להאשים אותו. היא הייתה ילדה יחידה, כך שגם סבתא וסבא שלי לא במצב מזהיר.. סבא שלי עוד מחזיק את עצמו אבל סבתא שלי פשוט שבורה. אין מילה אחרת. בדיוק אתמול היה טקס גילוי המציבה, ואני עוד בכלל לא מעכלת. אני רואה את המציבה (שאפילו אני בחרתי כי אבא שלי לא ממש תפקד ביום ההוא) ואני רואה את השם ואת הכתובת על הגרניט, אבל לא מפנימה מה נמצא מתחת. כי זה כל כך לא הגיוני, כל כך.. שגוי. גם כי זה ככה, אני מניחה, וגם כי זה היה כל כך פתאומי. חלק אומרים שטוב שזה קרה בבית, שהיא ראתה לידה רק אותי ואת ההורים שלה ולא רופאים או אנשים זרים, אבל איך זה בכלל יכול לנחם. או שאולי זה צריך, ואני פשוט אטומה מדי. בכיתי פעמיים, פעם אחת בבית החולים ופעם שניה בבוקר למחרת. בלוויה ובאזכרה עמד לי גוש בגרון אבל העיניים יבשות. מאז לא בכיתי, כנראה כי החלק שמנסה להשלים עם זה יותר חזק מהכל.. בצדק אולי. אני כל כך מתגעגעת אבל יודעת שבשבילה הסבל כבר היה כבד מנשוא, היא כבר רצתה ללכת. אז בשבילה, אני שמחה שזה נגמר. בשבילי, אני יודעת שזה רק מתחיל... אישה שאהבה לחיות, אהבה את החיים, הייתה רופאה מצויינת ואשת משפחה למופת. ולקחו אותה. אז אין לי הרבה מה להגיד... או שאלוהים באמת לוקח את הטובים ביותר, או שהוא עשה טעות נוראית.
עמכם הסליחה שלא עשיתי סמיילי קצת יותר סימפטי בכותרת, בדרך כלל אני כותבת בנימות אופטימיות אבל היות שאין שום דבר נחמד בנסיבות שהביאו אותי לחפש את הפורום הזה... טוב אתם מבינים. אני מאד אוהבת לכתוב, אבל עד היום לא הייתי מסוגלת להעלות כלום על הכתב, לא ממה שקרה ולא ממה שאני מרגישה. היום חשבתי לחפש את הפורום הזה (קיוויתי שהוא אכן קיים) ואולי להתחיל.. בתקווה שזה קצת יעזור לפרק את השחור הזה שהצטבר לי בפנים. אמא שלי נפטרה לפני כחודש, אחרי מאבק קשה של שנה בסרטן הארור.. שגם פה, כמו בהרבה מקרים, בסוף ניצח. למרות שהמחלה הייתה קשה המצב היה די יציב, אבל בשלושת הימים האחרונים הייתה רק הדרדרות שהסתיימה, כנראה,בקריסת מערכות. אבא שלי אפילו לא היה כאן כשזה קרה, הוא היה בנסיעת עסקים לחו"ל (כמו בכל שבוע) וחזר שעה מאוחר מדי.הוא לא מפסיק לבכות מאז שזה קרה, אבל מי יכול להאשים אותו. היא הייתה ילדה יחידה, כך שגם סבתא וסבא שלי לא במצב מזהיר.. סבא שלי עוד מחזיק את עצמו אבל סבתא שלי פשוט שבורה. אין מילה אחרת. בדיוק אתמול היה טקס גילוי המציבה, ואני עוד בכלל לא מעכלת. אני רואה את המציבה (שאפילו אני בחרתי כי אבא שלי לא ממש תפקד ביום ההוא) ואני רואה את השם ואת הכתובת על הגרניט, אבל לא מפנימה מה נמצא מתחת. כי זה כל כך לא הגיוני, כל כך.. שגוי. גם כי זה ככה, אני מניחה, וגם כי זה היה כל כך פתאומי. חלק אומרים שטוב שזה קרה בבית, שהיא ראתה לידה רק אותי ואת ההורים שלה ולא רופאים או אנשים זרים, אבל איך זה בכלל יכול לנחם. או שאולי זה צריך, ואני פשוט אטומה מדי. בכיתי פעמיים, פעם אחת בבית החולים ופעם שניה בבוקר למחרת. בלוויה ובאזכרה עמד לי גוש בגרון אבל העיניים יבשות. מאז לא בכיתי, כנראה כי החלק שמנסה להשלים עם זה יותר חזק מהכל.. בצדק אולי. אני כל כך מתגעגעת אבל יודעת שבשבילה הסבל כבר היה כבד מנשוא, היא כבר רצתה ללכת. אז בשבילה, אני שמחה שזה נגמר. בשבילי, אני יודעת שזה רק מתחיל... אישה שאהבה לחיות, אהבה את החיים, הייתה רופאה מצויינת ואשת משפחה למופת. ולקחו אותה. אז אין לי הרבה מה להגיד... או שאלוהים באמת לוקח את הטובים ביותר, או שהוא עשה טעות נוראית.
