חדשה כאן-לצערי.

חדשה כאן-לצערי.

היי כולם, אני עדיין בשוק שיש כזה פורום-סתם חיפשתי לי בתפוז ופתאום גיליתי אתכם. אני בסיומו של מסע מפרך-איבדתי את אבי לפני שבועיים.נפטר ממחלה קשה מאוד,אחרי שנה וחצי של גיהנום. מה אני אגיד לכם אני לא באמת חושבת שאפשר לתרגם למילים את האובדן-אני רק אגיד שהכי קשה לי שיש. איבדתי אבא מדהים, הכי מפרגן ואוהב שקיים,אבא שהעריץ כל דבר שעשיתי בחיים,אבא שהיה החבר הכי טוב שיכול להיות. שנה וחצי מחיי הייתי איתו הכי שאפשר-החיים שלי היו במין "פאוז" מוחלט-ממש שרצתי בבית חולים-גם ההפוגות שהיו לא היו באמת הפוגות.ואז הוא נפטר.ביום אחד-יותר נכון לפנות בוקר אחד-דעך לאט לאט ועזב את העולם. נכון שרק הגוף הגשמי כבר לא כאן,אבל אני כל כך מתגעגעת-הוא כל כך חסר.איך מסבירים לעצמנו שאת כל הדאגה והאהבה הזאת,את כל הריצות והמאבקים פתאום מחליפה ריקנות? זה לא נקלט! מצטערת שקצת נשפכתי כאן-אני לא בכיינית בד"כ,אפילו בלוויה בקושי בכיתי,הפעם האחרונה שממש התפרקתי הייתה כשעצמתי לו את העיניים בבית החולים ונתתי לו נשיקה אחרונה. העיניים שלי ראו אבל המוח סרב לקלוט ולהאמין. זה נגמר.
 
את לא צריכה להתנצל ../images/Emo201.gif

ברוכה הבאה לפורום
 

eshkolit32

New member
../images/Emo24.gifשלום לך

אני מצטערת לשמוע שאיבדת את אביך. אני יודעת כמה קשה לאבד הורה אחרי שנאבקת על חייו. ברגע אחד הכל נגמר וצריך למצוא שגרה לחזור אליה, שגרה שכבר שוכחים מה היא. שאלת איך מסבירים לעצמנו שאת הדאגה ואהבה מחליפה פתאם ריקנות, ובכן זאת שאלה שאת התשובה תצטרכי לגלות בעצמך, וזה לא ביום אחד. תהליך האבל הוא תהליך ארוך, שסוף השבעה היא רק ההתחלה שלו. הזמן עוזר להבין ולעבד, להתחזק ולהחליט איך ממשיכים הלאה, מה חשוב לנו בחיים ששווה להתאמץ בשבילו, למרות השבר שהאובדן גורם. אני שמחה שמצאת אותנו, כאן את יכולה לשתף בכל דרך שעולה על דעתך, מקווה שתרגישי איתנו בנוח.
 

A GIFT OF LOVE

New member
../images/Emo201.gif

כל מה שאני יכולה להגיד עכשיו, לא יכול לנחם, ואפילו במעט... האובדן שלך טרי מאוד... אני חושבת שעדיף שאני פשוט אשתוק.... כי אין לי מילים בכאלה זמנים... בכל אופן, את מוזמנת להשאר עמנו כאן, להשתתף ולשתף בקצב שלך. מקווה שתרגישי ב
 
תודה לכולכם,ולגבי הכאב הנורא הזה

יש לי מן תחושה מוזרה-ואגב זה משהו שהתחיל כשאבא חלה:כולם מתיימרים "להבין".כולם כולל החברים הטובים והפחות קרובים.אנשים שכל החיים דיברתי איתם והתייעצתי ושיתפתי, ופתאום הרגשתי שאני בתוך בועה ענקית. ממש נאטמתי.אין לי דרך להסביר אני רק אגיד שבעיניי זה כאילו "בעלות על הכאב"-רק אני יכולתי להרגיש את מה שהרגשתי כשאבא שלי התענה,כשכאב לו,או גרוע מזה-בתקופות שהיה מונשם ומורדם וכל כך התפללתי שלא כואב לו. מה שבטוח זה שעכשיו כבר לא כואב-וגם זה רע.וגם עכשיו אותה תחושת "בעלות". אנשים קרובים אומרים לי שאני צריכה להרשות לעצמי לבכות.אני לא יכולה!!! היו קטעים שלא שלטתי בזה :למשל כשספדתי לו בלוויה,או כשעצמתי את עיניו,או לפני הניתוח האחרון כשראיתי פחד בעיניים של הבן אדם הכי חזק בעולם-והבטחתי לו שיהיה בסדר-וטעיתי! ובגדול! ואני יודעת שכבר לא היה מה לעשות,ושאבא נלחם כמו גיבור אמיתי ושאני הייתי שם כל הזמן הזה איתו ובשבילו.ועדיין זה כל כך קשה. ובפעם הראשונה בחיים אני באמת כועסת על אלוהים. ובכל זאת, תודה רבה לכם על תשומת הלב ועל התגובות.באמת אתכם יותר קל לי לשתף מאשר אחרים-לצערי יש לנו משהו משותף-כאב שאין מילים לתאר.
 

eshkolit32

New member
בעלות על הכאב

מכירה את התחושה שאי אפשר למצוא מילים כדי לתאר לסביבה הקרובה מה עובר עלינו. אנשים יוצאים מתוך נקודת הנחה שהם מצילחים להבין. יש להם כוונות טובות, אבל מי שלא באמת עבר את מה שעברת לא יכול להרגיש את מה שאת מרגישה, את גודל הכאב. איך אפשר להסביר כאב במילים? הרי מדובר בתחושות, נפשיות וגופניות, ועם כמה שיש לי הערכה למילים, לפעמים הן פשוט לא מספיקות.
 
../images/Emo201.gif;

ברוכה הבאה .. חבל שאת כאן מנסיבות אלה. צר לי לשמוע על פטירת אביך.. את תמיד מוזמנת לכתוב ולשתף.. איתך בובה שבת שלום.
 
למעלה