הילדה הקטנה...טריגר
עייפה שלום,
אני מאוד מבינה אותך, כי גם אני הרגשתי ככה בזמנו...חלק מהמרד שלי במתעלל (אבא שלי) היה העניין של האוכל - שלפחות על זה לא תהיה לו שליטה...וזה גם היה למחוק את הזיכרון של הטראומה...כי הגוף יש לו 'זיכרון' משלו, 'זיכרון' שהוא לא מילולי...לכן ישנה המחשבה שאם 'נימחק' את הגוף אז גם הזיכרון, והכאב שבא אתו, יימחק...אבל בשלב מסוים, בעזרת הטיפול, הבנתי שהמנגנון הזה לא עובד... כי הזיכרונות הקשים נשארים וגם ההתעללות שלנו בגוף.
אז למה לפגוע ו'להעניש' את הגוף שלך?
סבלת כבר מספיק בילדות, לא כדאי לגרום סבל נוסף גם עכשיו...
ולגבי הפוגע, הוא היה המבוגר האחראי, והוא זה שהיה לא בסדר, לא את!!!
אני תמיד טוענת שאנחנו נשים נורמליות שהיו במצבים לא נורמליים, ולכן הגענו אל המקום שבו אנחנו נמצאות בחיים שלנו. לא בגלל שלנו הייתה בעיה, הבעיה הייתה (ונשארה) של הפוגע.
יחסי תלות בין מבוגר לילד הם לא יחסים שוויוניים, ולא משנה אם מדובר בילדה בת 5 או נערה בת 19 (ואני במכוון יוצאת מהטווח של ההגדרה של קטינים כי אבא שלי פגע בי עד גיל 21, עד שעברתי לגור בעיר אחרת...)
לכן, למרות שלהרבה שורדות יש רגשי אשמה, הן לא אשמות. ילדים הרבה פעמים לא מכירים מציאות אחרת. ההסתכלות על החיים כילדים היא שונה מההסתכלות וההבנה שלנו כבוגרות, ושוב אין את יחסי הכוחות השוויוניים שבין שני מבוגרים (למרות שבהרבה מקרים גם בין מבוגרים קיימת אלימות מכול הסוגים...)
אחד מהדברים שלמדתי בטיפול זה להפריד בין הרגשות הכואבים והאוכל...
החלמה מפוסט טראומה היא בהחלט אפשרית, גם אם זו משימה מאוד לא פשוטה מבחינה רגשית.
אני חושבת שבנוסף לטיפול של דיאטנית, כדאי להגיע לטיפול ממוקד בפוסט טראומה. צריך מישהי שעוסקת בתחום הספציפי הזה. קיימות דרכים שנות לטיפול בפוסט טראומה, וכדאי לחשוב מה הכי יכול להתאים לאופי שלך, וליכולות שלך. למשל מתוך מה שאת כותבת על הקושי שלך, לא הייתי מציעה לך את הטיפול ב EMDR כי זה עלול להיות מציף מדיי. לי לדוגמה השיטה הזו הייתה כול כך טריגרית שלא יכולתי לסבול את זה...אבל כמובן שכול אחת היא שונה.
יכול להיות שאם קשה לך מדיי לגעת בדברים הכואבים באופן ישיר אפשר לגעת בזה בעקיפין לדוגמה בדרמה תרפיה, יש מטפלים שעובדים אפילו דרך שימוש בדמויות בדיוניות או סיפורי אגדות וכד'...זה אולי ייראה לך טיפשי, אבל מתוך הניסיון שלי בשיעורים המעשיים במסגרת לימודי התאטרון באוניברסיטה, מגיעים לפעמים לרבדים שאנחנו לא מודעים אליהם...המורה גם הסבירה שדברים יכולים לעבוד גם אם לא מדברים על סיפור החיים, זה לא כמו פסיכודרמה או תאטרון פלייבק שבהם נוגעים במישרין בסיפורי חיים של אנשים בדרגות שונות של אינטנסיביות.
קיימים גם טיפולים באמנויות אחרות כמו ציור ומוזיקה, או טיפול בתנועה.
יש נשים שטיפולים במגע עוזרים להן מאוד, למרות שגם כאן זה עשוי להיות מציף. לדעתי האישית, רפלקסולוגיה או שיאצו זה עדיף מאשר עיסוי, כי עיסוי מרגיש לי (עד היום) מאוד חשוף, וגם שנה שעברה, כשלקחתי כמה טיפולים ממישהי (שאני מכירה, לא אישה זרה) זה היה מביך...לא הרגשתי נוח עם החשיפה הזאת, למרות שהייתי כבר בשלב שזה לא עושה לי פלשבקים, או דברים קשים אחרים. אבל שוב, יש נשים שכן מסוגלות להתמודד עם סוג כזה של טיפול.
גם יכולים אולי לעזור: לא באופן ישיר לטיפול בהפרעה, אלא לתחושת הביטחון והדימוי העצמי החיובי, זה ללמוד הגנה עצמית בשיטת 'אימפקט' (קורס מדהים, אפילו שיכולים להיות פלשבקים תוך כדי התרגול, אבל המדריכות כבר רגילות לעבוד עם שורדות, והן יודעות כבר מה לעשות במצבים האלה).
אופציה אחרת שקיימת היא שיטת 'המגע הבטוח' שמלמדת איך להגדיר גבולות שטובים לנו, ומרחב אישי שאפשר להרגיש טוב אתו. עם השיטה הזאת אין לי ניסיון אישי, אבל הייתי בכנס למטפלים ברפואה משלימה, שבה שתיים מאלו שעובדות בשיטה הזאת בארץ הסבירו לנו, ונתנו הדגמה. אבל זה היה לפני הרבה שנים, ואני כבר לא זוכרת פרטים.
בכול אופן תודה על השיתוף של הדברים שכתבת כאן, זה משהו שלא קל לכתוב עליו, בטח שלא ככה בהתחלה כשנכנסים לפורום, אז כול הכבוד על האומץ!!!
לבשה.
