ירח באמצע החודש
New member
חדשה - ישנה
חוזרת לכתוב כאן, אחרי המוןןן זמן שלא כתבתי...
לא יודעת אם זה סימן רע, או רע מאד.
לא יודעת מאיפה להתחיל, אז פשוט אכתוב מה שעולה לי בראש.
עברתי הרבה בשנים האחרונות.
אשפוזים, טיפולים, חלקם מתאימים למצב שלי וחלקם פחות, מחוסר ברירה.
בתקופה האחרונה סיימתי אשפוז ונכנסתי לאיזה תהליך שיקומי (לא אפרט מחשש להיחשף)
בעצם, אתם יודעים מה, פאק עם החשש להיחשף. מקווה שלא אתחרט על כך, אבל כן, אשתף ואומר שנכנסתי לבית השיקומי.
נכנסתי לכאן עם המון מוטיביציה ואמונה עצומה בכוחי וביכולת שלי לחולל מהפך בחיי ולהאבק במחלה בכל כוחי.
אולי הייתי בסוג של אופוריה...
ובתכלס המצב על הפנים.
כמה עלוב, במקום לשמוח שאני במקום כל כך תומך ומכיל, ולפנות לצוות לבקש לדבר ולהוציא את מה שעל הלב, אני כותבת לי בפורום וירטואלי, שעם כל הכבוד ויש לי כבוד אליו, לא יכול לתת את העזרה שיכולים לתת לי כאן בבית.
אני כותבת ורועדת כולי,
כותבת ובוכה,
רועדת ובוכה מתסכול עצום שאין לי יכולת להכיל כבר...
אין לי אמונה בכוחי בשיט,
אני נשארת כאן, כי עוד לא החלטתי סופית להרים ידיים, אבל אני בדרך...
יש פה המון עזרה, אבל אני לא מסוגלת לגשת ולבקש אותה.
אני כן נעזרת כאן. לעיתים. אודה ולא אכחיש.
ואולי זה מפגר לכתוב כאן בפורום כשאני בבית שיקומי.
החברה הכי טובה שלי, שעוזרת לי המון לא יכולה כרגע להיות שם בשבילי, כמו שהייתה עד כה.
ואני נמסה
נמסה בים המחשבות והרגשות שמציף אותי כל כך...
את ההחלטה לשנות את החיים שלי כבר לקחתי.
את הצעד הראשון לקראתה כבר עשיתי.
ולקראת הצעד הבא חטפתי פיק ברכיים...
אין לי מושג מה אני מחפשת כאן.
אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי כמה אני דפוקה, כמה אני לא יכולה, כמה אני לא שווה, כמה לא שווה להשקיע בי, כמה אני תופסת כאן מקום שלא מגיע לי לתפוס, כמה אני תופסת יותר מידי מקום בעולם הזה ושאין לי את הזכות לעשות זאת.
השאלה איפה יגידו לי את זה?!
כי כולם אומרים אחרת, ואני לא מאמינה להם...
חוזרת לכתוב כאן, אחרי המוןןן זמן שלא כתבתי...
לא יודעת אם זה סימן רע, או רע מאד.
לא יודעת מאיפה להתחיל, אז פשוט אכתוב מה שעולה לי בראש.
עברתי הרבה בשנים האחרונות.
אשפוזים, טיפולים, חלקם מתאימים למצב שלי וחלקם פחות, מחוסר ברירה.
בתקופה האחרונה סיימתי אשפוז ונכנסתי לאיזה תהליך שיקומי (לא אפרט מחשש להיחשף)
בעצם, אתם יודעים מה, פאק עם החשש להיחשף. מקווה שלא אתחרט על כך, אבל כן, אשתף ואומר שנכנסתי לבית השיקומי.
נכנסתי לכאן עם המון מוטיביציה ואמונה עצומה בכוחי וביכולת שלי לחולל מהפך בחיי ולהאבק במחלה בכל כוחי.
אולי הייתי בסוג של אופוריה...
ובתכלס המצב על הפנים.
כמה עלוב, במקום לשמוח שאני במקום כל כך תומך ומכיל, ולפנות לצוות לבקש לדבר ולהוציא את מה שעל הלב, אני כותבת לי בפורום וירטואלי, שעם כל הכבוד ויש לי כבוד אליו, לא יכול לתת את העזרה שיכולים לתת לי כאן בבית.
אני כותבת ורועדת כולי,
כותבת ובוכה,
רועדת ובוכה מתסכול עצום שאין לי יכולת להכיל כבר...
אין לי אמונה בכוחי בשיט,
אני נשארת כאן, כי עוד לא החלטתי סופית להרים ידיים, אבל אני בדרך...
יש פה המון עזרה, אבל אני לא מסוגלת לגשת ולבקש אותה.
אני כן נעזרת כאן. לעיתים. אודה ולא אכחיש.
ואולי זה מפגר לכתוב כאן בפורום כשאני בבית שיקומי.
החברה הכי טובה שלי, שעוזרת לי המון לא יכולה כרגע להיות שם בשבילי, כמו שהייתה עד כה.
ואני נמסה
נמסה בים המחשבות והרגשות שמציף אותי כל כך...
את ההחלטה לשנות את החיים שלי כבר לקחתי.
את הצעד הראשון לקראתה כבר עשיתי.
ולקראת הצעד הבא חטפתי פיק ברכיים...
אין לי מושג מה אני מחפשת כאן.
אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי כמה אני דפוקה, כמה אני לא יכולה, כמה אני לא שווה, כמה לא שווה להשקיע בי, כמה אני תופסת כאן מקום שלא מגיע לי לתפוס, כמה אני תופסת יותר מידי מקום בעולם הזה ושאין לי את הזכות לעשות זאת.
השאלה איפה יגידו לי את זה?!
כי כולם אומרים אחרת, ואני לא מאמינה להם...